פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעת השלום הנועזת של מנחם בן

      חילופי אוכלוסין? לא ישים, הסדרי ביטחון? אי אפשר לסמוך על הפלסטינים, חלוקת ירושלים? כן, ואת כל הארץ לפי אותו מודל. מנחם בן חונך טור בוואלה! עם הצעה מדינית שאפתנית

      נתניהו צודק כמובן. אסור לפנות אף ישוב ישראלי ואף ישראלי. אבל גם בנט צודק לגמרי. לא יעלה על הדעת שישראלי כלשהו יחיה תחת שלטון פלסטיני. גם הפלסטינים צודקים, על פי דרכם. לא ייתכן שלא תהיה להם ריבונות משל עצמם, שירגישו חופשיים לחלוטין ושוויוניים לחלוטין. אז מה הפתרון? זהו בדיוק הפתרון המוצע להלן. פתרון השלום המושלם. רק קחו.

      יש לפחות דמות מדינית מרכזית אחת, ששמעה ממני בעל פה, ודי בפירוט, את הצעת השלום הזאת: זוהי האחראית על המשא ומתן ציפי לבני, אז מנהיגת האופוזיציה, שהזמינה אותי לפני כשלוש שנים לשיחה בלשכתה בכנסת, מן הסתם במסגרת הקשר שמקיימים אישי ציבור עם עיתונאים. הרביתי אז לכתוב במעריב והשתייכתי לפאנל טלוויזיוני שבועי שהנחה עמנואל רוזן. לכן, היה כנראה טעם בעיניה להזמין אותי למין שיחת רקע מיניסטריאלית כזו. אבל אני ממש לא הייתי מעוניין בשיחת רקע או תדרוך כזה או אחר. לי היתה מטרה אחת: להסביר לאחת ממנהיגות השלום הבולטות שלנו כמה היא טועה, ולהציג הצעת שלום מסוג אחר לגמרי, שונה לגמרי מכל הצעת שלום מוכרת, ובכל זאת, לעניות דעתי: קלה למימוש ולהסכמה יותר מכל הצעה אחרת.

      ממש שלום מונח מתחת לאפנו, ואנחנו משום מה לא הבחנו בו. לזכותה של לבני ייאמר, שהיא הקשיבה באמת, ניסתה להבין, אפילו שרטטה במו ידיה סוג של מפה שעל פיה שאלה כמה שאלות הבהרה. ולבסוף, כשהבינה את עיקר העניין, אמרה משפט צנום, צנוע, פשוט, לא מחייב, ובכל זאת משפט: "אני לא מתנגדת". ולא יספה. לפעמים, כשאני שומע על התקדמות במשא ומתן הבלתי אפשרי לכאורה עם הפלסטינים (שהרי העמדות מנוגדות כל כך), אני משתעשע במחשבה שאולי משהו ממה שאמרתי לה, ואולי עיקרו של העניין, חלחל לתודעתה או לתודעת מישהו מן העוסקים במשא ומתן, שקרא משהו מתוך המאמרים החוזרים ונשנים שפרסמתי בעניין זה במהלך 26 השנים האחרונות.

      דבקים בנוסחאות המיושנות

      אחרת, אני באמת לא מבין איך אפשר להתקדם במשא ומתן. עם זאת, כשקראתי למשל את דברי השר יאיר לפיד שטען לפני כמה חודשים כי הוא "לא מאמין לאבו מאזן, אבל נצטרך לפנות עשרות אלפי מתנחלים", אני חוזר לייאוש המוכר: הם דבקים עדיין בנוסחת השלום הישנה, המוכרת עד לעייפה, הנוראה בהשלכותיה. וגם הבלתי אפשרית, הלכה למעשה.

      גם כשאני קורא את מה שמציע שר החוץ אביגדור ליברמן – גבול שיעבור בכביש 6 עם החלת ריבונות פלסטינית על חלק מן היישובים הערביים בישראל (ומה על החלק האחר?), עם שירטוט גבול בטחוני נוקשה (שוב גבול נוקשה בין טריטוריה עוינת אחת לטריטוריה עוינת אחרת), אני מבין שאין סיכוי, שלא הבינו, עדיין לא הבינו, ולא יהיה שום שלום. תכניתו של ליברמן היא בסך הכול גניבה ספרותית גרועה מתכנית שלום מהפכנית שאני מציע זה 26 שנים (סליחה על השחצנות, ליברמן בטח לא קרא אותי מעולם, אבל משהו אולי הגיע אליו) והוצגה לראשונה בעיתון מיוחד שהוצאתי לאור בשנת 1988.

      מחלף קסם כביש 6, אוגוסט 2013 (דרור עינב)
      אין סיכוי שכאן יעבור הגבול. כביש 6 (צילום: דרור עינב)

      אז מה אני מציע בעצם? שלום שאפשר לקרוא לו אולי "שלום ירושלים", על פי הנוסחה המדוברת של השלום המוצע בירושלים. מה שישראלי לישראלים ומה שפלסטיני לפלסטינים ,והעיר נשארת שלמה ולא מחולקת. שלום שעיקרו: כל התושבים נשארים במקומות ישיבתם, אבל הריבונות האזרחית מקבילה: הפלסטינים (אלה שיבחרו באופציה זו) משתייכים לריבונות הפלסטינית ואילו הישראלים משתייכים לריבונות הישראלית, והעיר משמשת כבירה משותפת, בלי חלוקה פיזית. ואני שואל: אם זה אפשרי בירושלים - מדוע לא בארץ כולה?

      זה לא אומר שלא תהיה חלוקה ברורה בין הקרקעות, עד המטר האחרון: ממש על פי העיקרון המדובר בשלום ירושלים: מה שישראלי לישראלים, ומה שפלסטיני לפלסטינים, על פי הגבולות המוניציפאליים הנוכחיים, כששטחי מדינה בלתי-בנויים יחולקו על פי ההשתייכות שלהם טרום מלחמת ששת הימים. כלומר, מה שהשתייך לירדן, יהיה חלק מן הריבונות הפלסטינית, ומה שהשתייך לישראל ימשיך כמובן להיות חלק מישראל. מטבע הדברים, הסמכות להחליט מה ייעשה בכל אחד מהשטחים, תהיה נתונה לרשויות הפלסטיניות והישראליות בנפרד.

      חלוקת ריבונות אזרחית פירושה שיש מערכת חינוך נפרדת לישראלים ולפלסטינים (זה לא אומר שפלסטינים לא יוכלו ללמוד במערכת החינוך העברית, אם ירצו); שיש מערכת משפט נפרדת; שיש ועדת בינוי נפרדת; שיש בחירות נפרדות למוסדות השלטון הנפרדים: מכאן הצבעה לראש העיר הפלסטיני ומכאן הצבעה לראש העיר הישראלי, וכל זאת כשהעיר כולה נשארת שלמה וחופשית. שנינו ביחד וכל אחד לחוד, כאמור בלשון החוזים המשפטיים וגם בשיר האהבה המפורסם של יהודה עמיחי הירושלמי , שכמה משורותיו נשמעות כמעט נבואיות ביחס לחזון השלום המוצע: "מאחורי ההר חיכו הלוחמים/ כמה זקוקים אנו לרחמים/ שנינו ביחד וכל אחד לחוד".

      בנושא הביטחון, יתקיימו כמה כוחות במקביל: כוחות שיטור ישראליים מכאן (בשכונות הישראליות) ופלסטיניים מכאן (בשכונות הפלסטיניות) וכוחות בינלאומיים מכאן (בשמירה על אתרי הקודש ואזורי החיכוך).

      ירושלים תחילה

      כל העקרונות האלה יכולים לחול בהחלט גם על ארץ ישראל כולה. כל היישובים הפלסטיניים ביהודה ושומרון וכן היישובים הערביים ישראליים שיהיו מעוניינים בכך (כלומר, שתושביהם הצביעו ובחרו באפשרות זו) יוכלו להיות חלק מן הריבונות הפלסטינית ויבחרו למוסדות השלטון הפלסטינים. אום אל-פחם ונצרת וטייבה וכל שאר היישובים הערביים (בעיקר המוסלמיים, מטבע הדברים) יהיו אם ירצו בכך חלק מן הריבונות הפלסטינית (שתגדל בכך הרבה מעבר ל-22% השטח מארץ ישראל המנדטורית שדורש לכאורה אבו מאזן), גם אם תושביהן ימשיכו במקביל להיות אזרחים ישראליים.

      עם זאת, כל ערבי-ישראלי יצטרך לבחור בין השתתפות בבחירות לכנסת הישראלית לבין השתתפות בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. זכות הבחירה תינתן רק לאחת משתי הריבוניות. אם יבחרו למוסדות השלטון הפלסטינים, יהיו נתונים לחוקי מערכת המשפט הפלסטינית, מערכת החינוך הפלסטינית, מערכת הבריאות הפלסטינית, מערכת הרישוי והבינוי הפלסטינית וכו', אבל ייהנו מכל הזכויות גם כאזרחים ישראליים, כולל זכויות העבודה והביטוח הלאומי שצברו וכולל הזכות ללמוד במערכת החינוך הישראלית, אם יעדיפו. ההתנחלויות, לעומת זאת, ימשיכו להיות כמובן חלק מן הריבונות הישראלית.

      רעיון העוועים של "רצף טריטוריאלי פלסטיני" (הכרוך כביכול בפינוי ההתנחלויות, כאילו מדינת ישראל איננה מנומרת ביישובים ערביים, המפריעים גם הם כביכול ל"רצף הטריטוריאלי" שלה) יתבטל לטובת הפיכת כל הארץ לרצף טריטוריאלי אחד, כמו באיחוד האירופי, ככל שהדברים נוגעים לחופש תנועה, עם המגבלות הביטחוניות ההכרחיות (תושב ישראלי לא יוכל להיכנס לרמאללה ללא אשרת כניסה, וכך גם לא תושב פלסטיני לתל אביב, להבדיל כמובן מתושב ערבי-ישראלי, שכל הארץ תהיה פתוחה לפניו כקודם).

      פינוי מפגינים ליד שער שכם, העיר העתיקה של ירושלים. מאי 2013 (רויטרס)
      שנכתת חרבותינו לאתים. שוטרים מג"ב בעיר העתיקה בירושלים (צילום: רויטרס)

      צה"ל, בשיתוף צבא ארץ הקודש הבינלאומי שיגן על הצירים והמעברים בין היישויות ימשיך להיות ממונה על הביטחון בכל הארץ ובגבולות עם מצרים, ירדן , לבנון וסוריה, ואילו הריבונות הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק כבד ונטולת צבא. אם יגידו לנו: "מה זה חוסר השוויון הזה? למה לכם צבא ולהם לא?", נשיב: להיפך. כל אי-השוויון הזה הוא לרעתנו. היינו שמחים להיות מפורזים ונטולי צבא ברוח חזון הנביאים העברי "וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות". כולנו יודעים כמה כסף,למשל, זה היה חוסך לנו. אבל הזכות לשגשג ולהיות מפורזים תהיה נתונה בשלב זה רק לאזרחי הריבונות הפלסטינית. אנחנו נמשיך לשאת בעול הביטחון, אבל נפעל להעביר כמה שיותר סמכויות לצבא ארץ הקודש הבינלאומי – שיפעל על פי אמנה בינלאומית שתמנע את התפוררותו - שאליו יתנדבו ואף ינהרו אוהבי ארץ הקודש מכל העמים , עוד תראו.

      מי שלא מבין כמה מרכזית ארץ הקודש בלב העמים – ממסעות הצלב עד מדינות חגורת התנ"ך האמריקנית - לא מבין את האלף-בית של הסכסוך בעיניים הבינלאומיות ולמה זה כל כך מעניין את העולם. אגב, גם אם הערבים יסרבו להצעת השלום הנדיבה והשוויונית הזאת, יש סיכוי שהעולם יהיה בעדה, מאוד בעדה, אם נשכיל להסביר לו את עיקרי פרטיה.

      לא על כל פרטי השלום המוצע אני עונה כאן – עניתי עליהם במאמרים קודמים, כדי לא להכביד מדי על הקורא, שמתוודע כאן לעניין לראשונה - אבל העיקרון ברור, ובא שלום על ישראל.שלום שתומכיו עשויים לבוא גם מימין וגם משמאל. ותזכרו: ציפי לבני לא מתנגדת. בתנאי שאתם כמובן לא מתנגדים.