ממשלת נתניהו השלישית מתגלה אט-אט כרכבת הרים הפכפכה ובלתי צפויה. עוד לא נרגענו מהעברתם של שלושה חוקים גדולים, דרמטיים ומשמעותיים וכבר איומי הבחירות נשמעים באופק. כל זאת בזמן שהכנסת בפגרה וחברי הכנסת מפוזרים להם בארצות הניכר - בשליחויות ממלכתיות או בחופשות פרטיות.
עוד בוואלה חדשות:
"ברוך קיבל כדור, תפסתי את ההגה וברחתי עם הרכב"
מהומות בהר הבית: פלסטינים התבצרו במסגד
כ-300 נעדרים בטביעת מעבורת מול קוריאה הדרומית
לפני שבועיים עוד היללו את התרגיל שראש הממשלה עשה לשר הכלכלה שלו, כשכרך את עסקת שחרור המחבלים עם שחרורו של המרגל היהודי, ג'ונתן פולארד. עבר שבוע וחצי עד שנפתלי בנט יזם מהלך משלו והודיע לראש הממשלה שעם כל הכבוד לפולארד, עם שחרור אסירים הוא לא יישב בממשלה. זה לא שנתניהו יזיל דמעה אם בנט יעזוב - ואם כבר אז אולי דמעה של אושר, אבל בלי בנט אין לו ממשלה, ולאו דווקא כיוון שהוא לא ימצא שותפים חדשים. הבעיה האמיתית שלו תהיה בליכוד. פרישה של חמישה-שישה חברי כנסת מהמפלגה שלו יחד עם הבית היהודי, לא רק שתגרום תוך זמן קצר להפלת ממשלתו, אלא תעמיד אותו במצב לא פשוט במערכת הבחירות.
פוסט פוליטי - לכל הטורים
שר החוץ אביגדור ליברמן הודיע באחרונה כי מפלגתו לא תרוץ בבחירות הקרובות עם הליכוד וכי הוא יעדיף ללכת לבחירות במקרה של פרישת הבית היהודי. משמעות הדבר היא שאם התרחיש הבלתי סביר אכן יתממש ונלך לקלפיות בחודשים הקרובים, שתי מפלגות יאגפו את ראש הממשלה מימין. מדובר במצב לא פשוט כיוון שבמרכז המפה הפוליטית ניצבות יש עתיד ומפלגתו של משה כחלון.
השאלה היא האם התרחיש אכן יקרה בקרוב, ואם לשפוט על פי ההיסטוריה, לא כדאי למהר ולהספיד את הממשלה. פרט לממשלה הנוכחית, מאז קום המדינה כיהנו בישראל 32 ממשלות. מעטות מהן סיימו את דרכן באופן טבעי בשל סיום כהונת הכנסת, ואילו הרוב הגיעו לקיצן בטרם עת, מסיבות רבות ומגוונות: רצח ראש ממשלה (יצחק רבין), מוות של ראש הממשלה (לוי אשכול) או פרישה "מסיבות אישיות" (מנחם בגין). בשנותיה הראשונות של ישראל נפלו ממשלות בשל אירועים שכיום לא גורמים לפוליטיקאים לדלג אפילו על ארוחת הצהריים. בפברואר 1951 הביאו שרי "החזית הדתית המאוחדת" לדחייה של שורת הצעות מטעם הממשלה בעניין רישום ילדים לבתי הספר. שר החינוך הנוכחי שי פירון אולי היה כותב על כך פוסט וממשיך הלאה, אבל דוד בן גוריון החליט להתפטר בגין העניין הזה. כשבממשלה הבאה נתגלעו חילוקי דעות סביב העמקת החינוך הדתי, "הזקן" שוב שרף את המועדון. משפט קסטנר גרם לסיום דרכה של הממשלה החמישית, מאוחר יותר ענייני מכירת נשק לגרמניה הביאו לכך ופרשת לבון כמובן. אחת הממשלות פוזרה עקב הדלפת סודות לעיתון "למרחב".
בסופו של דבר, אם בוחנים את הסיבות לפיזור כל הממשלות, עולה שרק כ-22% מהן פורקו על רקע מדיני. לכאורה זו בשורה טובה לנתניהו, בנט יכול להמשיך לאיים, אבל לפי הסטטיסטיקה הממשלה לא תפורק כל כך מהר.
אך המספרים משתנים קצת כשבודקים את הממשלות שכיהנו החל משנת 1967, אז התחדד השסע המדיני בישראל. 20 ממשלות כיהנו מאז ושבע מהן פוזרו על רקע מדיני. כלומר, מ-22% מבין כלל הממשלות קפצנו ל-35%. זה נראה כבר פחות טוב מבחינתו של ראש הממשלה. עוד בשורה פחות מלבבת לרגל החג עבור נתניהו היא העובדה שמבין שבע הממשלות שפוזרו על רקע מדיני, שתיים סיימו את דרכן בשל עניינים הקשורים למלחמות יום הכיפורים ולבנון הראשונה - נושאים שאינם נמצאים על הפרק כיום. בחמש האחרות הסתכסכו מרכיבי הקואליציה סביב הסוגיה הפלסטינית. רק ממשלה אחת מבין החמש סיימה את דרכה בשל משבר משמאל - פרישת עזר ויצמן ומשה דיין מממשלת בגין הראשונה, כל השאר סבלו ממשברים מימין. אגב, ברוב הממשלות שקמו לאחר שהקואליציה פוזרה בגלל מפלגות הימין, הייתה זו מפלגת העבודה חברה של כבוד בעוד שהמפד"ל נותרה בחוץ. זו כבר נקודה למחשבה לבנט, שבוודאי מרגיש עכשיו מלך העולם.
האם אנחנו הולכים לבחירות? עושה רושם שאיש לא יכול לחתום על תשובה חיובית או שלילית. לכאורה כמעט לאף אחד במערכת הפוליטית אין אינטרס לכך - אפילו לא לבנט, שטרם השיג השתלטות מלאה על מפלגתו. אבל במקומות שבהם הענייני והאישי כרוכים להם יחד, הכול יכול לקרות, על אף שהסטטיסטיקה מראה אחרת.