בשבועות האחרונים כשהתאומות מאי להט ומישלין אסאו בנות ה-62 ממושב שכניה שבגליל טרחו על הכנות לפסח, הן ניסו להפנים כיצד כיסא ליל הסדר של אווה עבדל כארים יישאר מהשנה מיותם לתמיד. 27 שנים עברו מאז הבלתי יאמן, כשהתאחדו בפעם השלישית והאחרונה עם מי שהצילה אותן בלבנון והייתה להן כמו אם ועד ל-15 באוקטובר 2013. חודש אחרי שחגגו איתה את ראש השנה האחרון כמשפחה גדולה ומאוחדת היא נקברה בגיל 91 בחלקת הנוכרים בכרמיאל. "הייתה לה לוויה מאוד מיוחדת ומרגשת. זה היה מדהים, היו שם מאות אנשים, כולם היו יהודים חובשי כיפות שהוקירו לה, לנוצריה היחידה, תודה. את טקס האשכבה ערך כומר שהבאנו לשם ובסיומו שמתי לה שיר של פיירוז שמדבר על לבנון", סיפרה בקול חנוק מדמעות אסאו, על מי שמאז שהייתה בת 21 ימים בלבד הייתה לה לאם. "רצה הגורל והיא זכתה למה שההורים שלי לא זכו. היא הצליחה להיקבר פה בארץ וההורים שלי קבורים בלבנון". פחות ממאה קילומטרים מפרידים בין ביירות בה נולדו התאומות למושב שכניה שבגוש שגב. ההלוויה חתמה את הפרק האחרון של המסע הארוך והמפרך שהחלו 42 שנה קודם לכן כשנפרדו מ"דדה" (עבדל כארים( בבירת לבנון.
הסיפור החל בביירות של שנות הארבעים של המאה הקודמת. טופיק ולינדה לוי גידלו באותה עת את רפאל בן הארבע ואת שרה (סארין) בת השנתיים. למרות אזהרות הרופאים כי כניסה להיריון נוסף תגרום להתפרצות מחלה חשוכת מרפא בגופה של אמן, נכנסה לינדה להריון. שלושה שבועות בלבד אחרי שילדה את התאומות מאי ומישלין התפרצה בגופה של לינדה טרשת נפוצה. עם התפרצות המחלה לינדה לא הצליחה לתפקד ואבי המשפחה נאלץ להביא לבית אחות שתטפל באמן ובתאומות שנולדו זה עתה.
בעקבות המלצות שקיבל הביא אל בית המשפחה האמידה את אווה עבדל כארים שכונתה בפי מאי ומישלין הפעוטות "דדה", כך גם המשיכו לכנות אותה עד ליום מותה. בשעה שאמן הביולוגית הייתה משותקת מהצוואר ומטה, הפכה דדה לאם שטיפלה וגידלה אותן. אבל מעבר לטיפול המסור, בחרה דדה מרצונה לשמור על כשרות הבית היהודי. אף שהייתה נוצריה אדוקה החלה דדה לשמור שבתות, לצום ביום כיפור, לשמור על כשרות בפסח ולקיים את כל חגי ישראל. "כל כך נקשרנו אליה שכשהיינו בנות ארבע, המשפחה ניסתה להרחיק אותה מאתנו", מספרת להט. "אני זוכרת איך כל הזמן בכינו והיינו בדיכאון עד שבסוף אבא שלי נכנע והחזיר אותה אלינו. היא ממש הצילה אותנו. לא היה מי שיחבק וינשק אותנו כי אמא שלי לא הייתה מסוגלת".
עוד בוואלה! חדשות:
לקראת פסח: כוננות במד"א ובמשטרה, סגר בשטחים
מי זורק לפח 1.25 מיליון דולר?
המסע אחר הנביא הבא של ארגוני הסביבה
עד למלחמת ששת הימים היגרו אחיהן רפאל ואחותן שרה לשוויץ ולקנדה. כמו 90% מיהודי לבנון גם משפחתן המורחבת עזבה את המדינה עד 1967. בשל הסכנה הגוברת שנשקפה ליהודים בלבנון ביקש טופיק לעלות לישראל עם אשתו החולה, שתי התאומות הקטנות וגם עם "דדה" המטפלת. החמישה עברו לקנדה משם ניסה טופיק לסדר את אשרת העלייה.
אך האב לא הצליח לארגן אשרת עלייה לדדה, משום שהיא הייתה נוצריה ערבייה. גם מטפלת מסורה כל כך שתחליף את דדה טופיק לא הצליח למצוא וכעבור שבעה חודשים בלבד החליט להחזיר את משפחתו ללבנון. "זה מדהים שאבא שלי לא הצליח להעלות אותנו לארץ, כאילו שהם לא היו צריכים להגיע לפה", משחזרת אסאו. "חזרנו ללבנון כדי שדדה תמשיך לטפל באימא שלי ובנו".
"זאת הייתה תקופה של פחד גדול"
שלוש השנים שחלפו על התאומות בלבנון ועד שעזבו אותה סופית ב-1971 היו טראומטיות בשבילן. "כשחזרנו מקנדה זה היה אסון. היינו בנות 15. איזה עתיד היה לנו? כל היהודים כבר עזבו, אבא שלי בחיים לא היה נותן לנו לצאת עם נוצרים או מוסלמים, אז איזה עתיד היה לנו? 90% מהיהודים כבר לא נשארו בלבנון אחרי מלחמת ששת הימים ואנחנו היינו היחידים מהמשפחה שהמשכנו לחיות בלבנון", משחזרת להט. "לפני כן החיים בלבנון היו מדהימים וטובים. אבל אחרי המלחמה היחס ליהודים הידרדר מאוד. זה היה גם משום שהגיעו הרבה מאוד פליטים פלסטינים ללבנון וגם משום שנשיא מצרים נאצר הצליח לשכנע את המוסלמים בלבנון לשנות את הסטטוס קוו שהיה בין הנוצרים למוסלמים. עד אז 60% מחברי הפרלמנט היו נוצרים ו-40% מוסלמים. אבל נאצר אמר למוסלמים 'מה אתם מטומטמים? אתם הרוב בלבנון!'".
"זאת הייתה תקופה של פחד גדול", ממשיכה להט. "אבל מהפליטים הפלסטינים פחדנו יותר. לבנון התמלאה במחנות פליטים. אני זוכרת שאפילו בביירות היינו רואים באזורים מסוימים פליטים והרגשנו את השנאה והמבטים המאיימים שלהם". זמן קצר לפני שעזבו את לבנון גורש אש"ף מירדן ללבנון. ארגון הטרור החל לבצע פיגועים תוך חדירות מחבלים לשטח ישראל והסכנה למעט היהודים שנותרו לחיות בלבנון רק הלכה וגברה. "אני זוכרת איך פעם אחת חזרתי מבית הספר בהסעה המאורגנת שהייתה לנו. יום אחד כשעברנו דרך הרובע המוסלמי של ביירות המוני פלסטינים צבאו על האוטובוס וצעקו 'נתלה את היהודים'", משחזרת אסאו. "הם אמרו לנהג 'אם יש יהודים באוטובוס תורידו אותם כדי שנוכל להרוג אותם'. זה היה נורא".
בשנת 1971 מת אביהן של התאומות ממחלת לב שתקפה אותו בשנים האחרונות לחייו. שלושה שבועות אחר כך ו-19 שנים אחרי שהטרשת הנפוצה התפרצה בגופה, הלכה לעולמה גם אמן. "זה מדהים, כמה שישראל ולבנון קרובות, המעבר היה מאוד מאוד קשה. היינו בנות 19 כשההורים שלנו נפטרו. שבוע אחרי השבעה הדודים שלנו הוציאו אותנו מלבנון והעבירו אותנו בבהילות לבלגיה", נזכרת להט. "אנחנו לא ממש זוכרות את היציאה מביירות כי כנראה שהיא הייתה מאוד טראומטית. הפרידה מדדה הייתה מאוד מאוד קשה. בתוך חודש אחד בלבד איבדנו את שני ההורים שלנו ואת דדה שהייתה למעשה האמא האמיתית שלנו".
"אני זוכרת את היום שעלינו על המטוס", מוסיפה אחותה. "זמן קצר קודם לכן ראינו איך שדדה בכתה וצרחה מכאב. היא כמעט זרקה את עצמה מהמרפסת. אנשים שהיו בסביבתה החזיקו אותה כדי שלא תיפול. שנים אחר כך, כשנדהמנו מכמה שהיא התבגרה, היא סיפרה לנו שמרוב שהיא בכתה באותו יום, היא סבלה מקטרקט בשתי העיניים, עד שנאלצו לתת לה משקפיים עבות". דודיהן הציעו שהאחיות ישלימו את תהליך ההגירה לבלגיה, אבל למרות הקושי הן התעקשו לעלות לישראל. שבעה חודשים אחרי שהגיעו לבלגיה עלו התאומות לארץ והשתכנו בפנימייה של הסוכנות היהודית באזור נתניה.
שני איחודים חטופים
חודשים ספורים אחר כך נקראו התאומות למנהלת המוסד וזו סיפרה להן שאישה הטוענת שהיא קרובה שלהן מחפשת אותן. המנהלת הטרודה הוסיפה בחשדנות כי האישה אומרת שקוראים לה אווה עבדל כארים וכי נראה שהיא ערבייה. הבנות צעקו בהתרגשות "דדה!", רצו לשער הפנימיה והתנפלו בהתרגשות על האישה שגידלה אותן. היא סיפרה להן כי הגיעה אליהן מלבנון דרך סוריה וירדן, שם היא הצליחה לעבור באמצעות אשרת תייר לשטחי יהודה ושומרון במטרה לבקר את האחייניות שלה שהתגוררו בבית לחם. משם הגיעה לפנימייה שבאזור נתניה ביחד עם אחת האחייניות.
מאי ומישלין העבירו בפנימייה חודש מאושר ביחד עם דדה ואחייניתה שנותרו ללון איתן באותו חדר. אבל אז פגה אשרת התייר של דדה וזו נאלצה להיפרד מ"בנותיה" ולשוב ללבנון בדרך הארוכה מישראל דרך ירדן וסוריה. אחרי שדדה חזרה ללבנון, הקשר התרופף עד שהתנתק לחלוטין. בתחילה קיבלו התאומות פירורי מידע על דדה מבנות אחותה שגרו בבית לחם, אבל אחר כך גם הן לא ידעו מה עובר על דודתן. "עד 1982 לא ידענו מה עלה בגורלה. אבל אז בדיוק כשאני ומישלין עברנו מחיפה למושב שכניה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה", משחזרת להט.
"התחלנו לראות את המאורעות בטלוויזיה ומאוד רצינו לדעת איפה היא ומה איתה", ממשיכה להט. "אז בעלי הציע שננסה לגייס את אהוד יערי שאולי יעזור לנו למצוא את דדה בלבנון אליה הוא הגיע במסגרת עבודתו. הצלחתי לאתר את יערי והוא אמר לי שאארגן לו במהירות הבזק את כל המסמכים והמידע האפשרי עליה כי בתוך שלוש שעות הוא יוצא לביירות". כשחזר בישר יערי לתאומות כי אף שלא איתר אותה, הוא איתר את בני משפחתה שסיפרו כי היא בחיים ומסר להם את פרטי ההתקשרות החדשים שלהן במושב שכניה. "ארבעה חודשים אחרי המידע שיערי מסר לנו פתאום מישהי קוראת לי לטלפון. היה לנו טלפון ציבורי אחד במושב ואמרו לי שיש אחת בשם דדה שמבקשת לדבר איתי. בהתחלה לא האמנתי אבל אז רצתי לטלפון כי אף אחד במושב לא ידע בשעתו מי זאת דדה", משחזרת להט את הרגעים שהובילו לאיחוד השני עם דדה.
בשיחה בישרה לה דדה כי היא ממתינה להן עם מזוודה קטנה בגדר שפעם עוד הייתה טובה. השתיים אספו אותה ממעבר הגבול במטולה. שביל אחד הפריד בין בתיהן של האחיות התאומות והשתיים הביאו אותה לבתיהן החדשים והסמוכים בשכניה. "עזבנו אותה כמו אמא וזה היה מדהים כמה שהיא הזדקנה. היא באה פתאום עם משקפיים עבות שמאוד ביגרו אותה", ממשיכה מאי. "מלחמת האזרחים בלבנון מאוד השפיעה עליה. היא סיפרה לנו סיפורים מזעזעים", מוסיפה אחותה מישלין. "כדי להסתתר מהמוסלמים היא נשארה לפחות שנה במרתפים ביחד עם עוד נוצרים מרונים. לא היה להם אוכל והם סבלו מרעב גדול. היא סיפרה שגם לא היו להם שירותים שבהם הם היו יכולים לעשות את צרכיהם. הם היו עסוקים בלהסתתר מפני המוסלמים ולכן לא היה לה איך ליצור אתנו קשר". דדה נשארה עם מאי ומישלין ארבעה ימים בלבד. היא הסבירה לשתיים כי אשרת התייר שלה מסתיימת וכי היא חייבת לחזור ללבנון מאחר שהיא מטפלת באישה חולה מאוד שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לעזוב.
ארבע שנים חלפו עד לאיחוד השלישי והאחרון. זה היה ב-1986 כשדדה התקשרה שוב ממעבר הגבול במטולה. באופן סמלי גם הפעם התחילו התאומות פרק משמעותי חדש בחייהן אחרי שפתחו מסעדה לבנונית יהודית במושב בו התגוררו. "הפעם היא אמרה שהיא מוכנה להישאר פה לתמיד", משחזרת להט. "אנחנו מאוד שמחנו וחשבנו שזה יהיה פשוט לארגן לה אישור ממשרד הפנים, אבל אמרו לנו שהיא חייבת לחזור ללבנון. לא הסכמנו בגלל המצב הקשה שהיה שם, אז פנינו לאורי לוברני, שהיה מתאם הפעולות של ישראל בלבנון".
לוברני הצליח לארגן לדדה אשרת שהייה לשנה אולם בסיומה הוא בישר להן כי היא תצטרך לחזור ללבנון. השתיים לא הסכימו ובעצתו של לוברני הן ניסו את מזלן בצינורות הכנסת. הן כתבו ליו"ר הכנסת דאז, שבח וייס וזה התרגש מאוד מסיפורן הבלתי יאמן וביקש מהן לשלוח את המכתב בשני עותקים נוספים, האחד לראש הממשלה דאז, יצחק שמיר והשני לח"כ שולמית אלוני שפעלה לקידום זכויות האדם. "הייתה התכתבות מאוד ארוכה, עד שאחרי חמש שנים של טרטורים מתישים במשרד הפנים, דדה קיבלה בפעם הראשונה דואר בשמה", מספרת להט. "נדהמנו לגלות את ההפתעה שציפתה לה במעטפה: תעודת זהות ישראלית. לטובת התעודה הכחולה והמיוחלת היא ויתרה על האזרחות הלבנונית שלה. האירוע היה מאוד דרמטי ומרגש. זה היה מדהים, הרגשנו שכל הדלתות נפתחו בפניה. היא טופלה בקופת חולים בלי שום תשלום וקיבלה את כל הזכויות שמקבל אזרח ישראלי".
כך התאחדה דדה לתמיד עם מי שהפכו כבר בגיל שלושה שבועות לבנותיה. כך היא גם הפכה לסבתא נוספת לילדיהן של השתיים ובשנים האחרונות אף לסבתא רבתא לנכדיהן. "אף שהיא הייתה נוצריה אדוקה, כל עוד היא חיה אצלנו היא בחרה מרצונה החופשי לשמור על היהדות. היא הייתה צמה ביום כיפור, אוכלת מצות בפסח ואפילו הולכת עם בעלי בימי שישי לבית הכנסת. במהלך השנים היא הפכה לסמל של יום כיפור. כולם חיכו לה שתביא את הלימונדה שהיא הכינה ואת הקעקעים (מיני מאפים - ע"ח) שהיא הכינה לארוחת הנעילה", מספרת להט. "גם אנחנו כיבדנו את הנצרות שלה ומידי שנה בחג המולד לקחנו אותה למיסה בכנסיית הבשורה בנצרת. היא אהבה מאוד להחביא ביצים שהיא הייתה צובעת בחג הפסחא. הילדים היו יוצאים לגינה, מחפשים אותן וזוכים למעשה ב'אפיקומן שני'".
אהובת ילדי המושב
בשנים שהתאומות הפעילו את המסעדה שבבעלותן, נהגה דדה להגיע מידי יום לעזור במלאכה הקשה. "גם במסעדה היא הקפידה שכולם ישמרו על הכשרות. פעם אחת היא אפילו צעקה על משגיח הכשרות שנכנס בטעות עם בשר למטבח החלבי", מוסיפה להט ומחייכת.
דמותה המיוחדת כבשה את ליבם של חברי המושב ובעיקר של ילדי הסביבה. דדה מעולם לא התחתנה ולא הביאה ילדים לעולם, אבל מעבר לאהבה האין סופית שנתנה לתאומות, לילדיהן ולנכדיהן, היא הקצתה חלק נכבד מקצבת הביטוח הלאומי לילדי המושב. "אחרי שסגרנו את המסעדה היא הייתה הולכת לעזור לגננות בגני הילדים. שליש מהקצבה שלה הייתה הולכת על דברים שהיא הייתה קונה לילדים בגנים", מספרת אסאו. "ביום שישי אחד היא ביקשה ממני שאכין לה עוגה כי היא הזמינה אורחים. הכנתי עוגה וקניתי גם שתייה קלה", מספרת אחותה. "אחרי הצהריים נדהמתי לראות איזה אורחים היא הזמינה. הגיעו לכאן חבורה של ילדים שהיא ביקשה להודות להם על זה שהם עזרו לה לסחוב עשבי תיבול שהיא קטפה מקורנית הביתה לשכניה".
דדה מעולם לא למדה עברית והיא תקשרה עם סביבתה באנגלית ובערבית. "בנותיה" מספרות איך ייבאה עמה את התרבות הלבנונית כאשר מצד אחד מאוד הקפידה על מראה מטופח ומצד שני הייתה "פלאחית" ברמ"ח איבריה. "היא הייתה קוטפת פרחים בגינות של כולם כי רק לה הרשו", נזכר בני להט, שהיה רק בן תשע כש"סבתו" דדה עברה להתגורר איתם במושב. "היא הייתה אומרת להם אני אקטוף זעתר, עלי גפן וסברס ואביא לכם. היא לא אהבה את בובי הכלב שלנו, אבל הייתה היחידה שהאכילה אותו. היינו מאוד קשורים אליה, ממנה למדתי לדבר ערבית, היא זאת ששדרגה את היכולות שלי בהכנת הכנאפה הלבנונית אותה אני מוכר היום לפרנסתי וממנה למדתי להכין קפה לבנוני. היא נהגה לומר שהקפה והסיגריה נולדו ביחד ועישנה למעשה עד יומה האחרון".
עד גיל 91 הצליחה לשמור על כושר ומראה צעיר יחסית לגילה, עד שבגופה התגלתה מחלת הסרטן. בימיה האחרונים היא הועברה להוספיס בשפרעם, שם משפחתה היהודיה לא משה לרגע ממיטתה. "הרופא אמר לנו שזה הסוף וביום שהיא נפטרה ישבתי לידה וקראתי פרקי תהילים", מספרת להט על היום בו נפרדה בפעם האחרונה מדדה. "בהוספיס הייתה גם פיליפינית שטיפלה באישה אחרת והיא אמרה לי 'תגידי לה שאת משחררת אותה'. היא רצתה לרדת מהמיטה אף שלא יכלה ואני תפסתי אותה ואמרתי לה 'דדה, את יודעת שאנחנו בסדר. את יודעת שאת יכולה ללכת בשקט'. נישקתי אותה והלכתי. היא נפרדה ממני וביקשה לראות את בני הבן שלי. עזבתי את המקום באחת וחצי בצהריים ובני הגיע לשם בארבע אחר הצהריים. הוא התקשר אלי ואמר לי בגרון חנוק 'אמא, דדה לא אתנו יותר'".
חצי שנה עברה מאז שדדה נפטרה ועד שחסרונה התחדד שוב בהכנות לפסח. "למרות המחלה הקשה, בפסח של שנה שעברה דדה המשיכה להתעקש לאכול מצות. המצות לא עשו לה טוב לבריאות ובסוף הצלחתי לשכנע אותה לאכול אוכל חמץ מהמקרר השני שהיה לי במחסן. זה היה הפסח הראשון שדדה אכלה חמץ", מספרת מאי.
"חסרונה מאוד מורגש בימים האלו. היא תמיד עזרה לנו להכין את ארוחת החג והייתה האחראית הבלעדית על הטיפול בעשבי התיבול", מסכמת מישלין. "היא הייתה בחתונות של כל הילדים שלנו, אבל מבין ילדי היא הכי אהבה את אלונה בתי הצעירה. היא כל הזמן לחצה על תומר החבר של אלונה שיתחתנו כבר. היא הספיקה להתבשר שהם החליטו להתחתן, אבל החתונה תהיה בקיץ הקרוב וזה קורע את הלב שהיא לא זכתה להביא גם את אלונה לחופה וקידושין".
לפניות לכתבת: adihashmonai@walla.co.il