פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עם סמארטפון וסיגריה

      כל עוד הציבור הישראלי לא ישנה את תפישותיו באשר לדמות "העני", ימשיכו באוצר להמטיר גזרות על המעמדות הנמוכים. העניים החדשים כבר לא לובשים סחבות ומקבצים נדבות

      שבוע לפני חג הפסח, פרסם מבקר המדינה דו"ח קשה בנושא תכנית הביטחון התזונתי של הממשלה, שאמורה הייתה לספק פתרונות לאלה הנתונים במצוקה כלכלית. מהדוח עולה כי ממשלת ישראל כשלה בטיפול בכמיליון בני אדם, מתוכם 360 אלף ילדים. נושא הביטחון התזונתי הוא חשוב, כמובן, אבל גם מסית את הדיון הציבורי מהשאלה הגדולה באמת – מיהו הישראלי העני מודל 2014? לצערנו, כבר מזמן לא מדובר רק באלה שידם אינה משגת להניח לחם על השולחן.

      בשנת 1881 פורסם "בן המלך והעני", הקלאסיקה של מארק טווין. טום קנטי, הילד העני בסיפור, תואם היטב את הסטריאוטיפ של העני הקלאסי – לבוש בלויים, מקבץ נדבות וסובל מנחת זרועו של אביו הגנב. בינתיים, המציאות השתנתה מהותית, אך דומה שבעיני רבים, דמותו של העני לא השתנתה מאז. בעיני רבים העני הקלאסי צריך להיראות, להתנהג ולסבול בדיוק כמו תום ממשפחת קנטי.

      קו העוני בשנת 2012 עמד על הכנסה ליחיד של 2,820 שקלים בחודש. קצבת הכנסה מינימלית מהביטוח הלאומי עומדת על 1,730 שקלים בחודש. דירת חדר בשיכון ג' בבאר שבע (הכי רחוק משדרות רוטשילד בתל אביב) מוצעת באתר יד-2 בשכירות חודשית של 1,550 שקלים לחודש. זה משאיר למי שמקבל קצבה, 180 שקלים למזון כל החודש. זה לא מספיק אפילו למנת פלאפל ליום.

      לבחור בין תרופות למזון

      ומה עם תשלום החשבונות הרבים? שכר מינימום עומד כיום על 4,300 שקלים ברוטו בחודש. סכום זה משאיר לעובד הרווק שמקבל שכר מינימום כ-2,300 שקלים לאוכל, נסיעות, ביגוד, חשבונות חשמל, מים וארנונה, תקשורת, תחזוקת בית ועוד. על הוצאות גדולות ובלתי צפויות, חלילה, אין מה לדבר. ומה קורה כשיש מפרנס אחד במשפחה? או שני מפרנסים בשכר מינימום שבעוונם הרב הביאו לעולם שני ילדים? נוסף על כך, במקרים בהם עניים סובלים ממחלה, הם צריכים לבחור בין תרופות לאוכל, או בין אוכל למגורים.

      ועדיין, למרות שיותר ויותר אנשים עובדים מצטרפים למעגל העוני, האווירה הציבורית של הרוב השבע דוחקת אותם לשולי החברה. רואים בטלוויזיה אדם "עני" עם טלפון חכם ביד? מיד מתעוררת התרעומת מניין לו הכסף - הוא הרי לא צריך לדבר עם אף אחד. גם אדם עני עם סיגריה ביד מעורר אנטגוניזם. "שיקנה אוכל לילדים ויפסיק לעשן". אז מה אם זאת הנחמה היחידה ביומו המייאש. זה לא מעניין אותנו. כדי שנתייחס אליהם, העניים שלנו צריכים להיות כמו טום קנטי, גיבור ספרו של טווין - לבושי סחבות, מקבצי נדבות ומחטטים בפחים. לעני קלאסי כזה אנחנו מוכנים לעזור, לתת לו חמישה שקלים ברמזור. כל השאר, "שילכו לעבוד". אפילו אם הם כבר עובדים.

      כאשר זו האווירה ברחוב, אין פלא שהאוצר ממטיר גזרות על השכבות החלשות. קצבת ילדים? שילכו לעבוד הפרזיטים. מיסוי פרוגרסיבי? למה, אם אפשר להעלות מע"מ. מחירים עולים? בואו נתבדח קצת על חשבונם ונוזיל את השמנת המתוקה.

      רק כאשר נפנים ששליש מילדי ישראל עניים וחמישית מכלל תושבי ישראל גם, רק כשנבין שאף עני לא ביקש להיות כזה ולכל אדם יש יכולות שונות ולעתים פחותות מאלו שלנו, רק כשנסכים שחובתה של המדינה לעזור לחלשים וחלש לא חייב ללבוש בלויים כדי שייחשב כזה, רק אז אולי המסר יחלחל גם להנהגה. כל עוד הנתונים נשארים סטטיסטיקות יבשות בדוח העוני, הרי שאלה ימשיכו להתפרסם מדי שנה, הפערים ימשיכו להתרחב ועוד משפחות ידרדרו לחיים של מלחמת הישרדות כלכלית והיעדר תקווה לעתיד טוב יותר.

      הכותב הוא פעיל חברתי ומנכ"ל קרנות אביב, שהקים את הקרן הראשונה בישראל להשקעה בחברות הוגנות בלבד

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד