מכל הגילויים בתביעה שהגיש אב הבית של בנימין ושרה נתניהו, מני נפתלי, לבית הדין האזורי לעבודה, המטריד ביותר הוא תגובתו של נתניהו להתפרצות האמוק של רעייתו בשלוש לפנות בוקר, (לכאורה כמובן). נתניהו מצטייר שם כאישוני הכבאי, המזדעק לזירת הדליקה ומבקש לכבות שריפות. לא נטען שהוא רודה בנפתלי או פוקד עליו. הוא אינו מקבל החלטה אקזקוטיבית. הוא פשוט מבקש ממנו לעשות כפי שדורשת אשתו, כדי "להרגיע" אותה.
נתניהו, אחד מראשי הממשלה החזקים בתולדות מדינת ישראל, בקדנציה הרביעית לכהונתו, אדם הפוקד במישרין על הצבא החזק באזור, המבהיר שביכולתו לנהל מלחמה נגד איראן גם ללא סיוע של האמריקנים, אשר לחם כמפקד בסיירת מטכ"ל ומתגאה בהיותו בן למשפחה ביטחוניסטית גאה ואמיצה מתקשה לקבל החלטה דומסטית פשוטה הנוגעת לשקית חלב, ומתחנן בפני עובד זוטר שיגלה בגרות, רק כדי שאשתו לא תתחרפן לגמרי בשלוש לפנות בוקר.
לכאורה, פרט רכילאי פיקנטי ותו' לא. אלא שקו ישיר עובר בין ההתנהלות הזאת של נתניהו לבין התנהלותו השבוע, ולפני חודש, מול שר הביטחון שלו, משה (בוגי) יעלון. יעלון חטף ג'ננה על ג'ון קרי ועל האמריקאים, והחליט לצאת נגדם (פעמיים) באופן פרסונלי העלול להתפרש באמריקה המנומסת כחציית קו אדום דיפלומטי. בשני המקרים נתניהו חיקה את מודל מני נפתלי וביקש מיעלון להתנצל כדי "להרגיע" את האמריקאים. פעמיים התנהג כמו אותה מורה בבית הספר שמטפלת בבריון הכיתתי באמצעים נלעגים של "תלחצו ידיים ותהיו חברים", התנהגות שרק מאפשרת לבריון לשוב לסורו. בבית, בממשלה ובעולם נתניהו לא מנהיג. הוא רגיעון.
למה רק בנט חטף?
לפני שאתם קופצים, כדאי להבהיר: אני בכלל לא מביע עמדה לגבי דבריו של יעלון. בואו נניח לרגע שהוא צודק: קרי משיחיסט רודף פרסים ושר ההגנה הייגל שם קצוץ על ביטחון מדינת ישראל. השאלה אינה מה אני חושב על דבריו של שר הביטחון, אלא מה נתניהו חושב עליהם. אם הוא חושב ששר הביטחון שלו צודק, עליו לגבות אותו, לעמוד לצדו, ולהדהד את דבריו. עליו לקחת את הסיכון הנדרש ולהתייצב באומץ מול האמריקאים לא בקיטורי להג עם עיתונאים בחדרי-חדרים אלא בגלוי להגיד "עד כאן". גורל הביטחון חשוב לי ממשחקים דיפלומטיים.
לעומת זאת, אם נתניהו חושב שיעלון גורם נזק ליחסים עם האמריקאים, ולאסטרטגיה המדינית שלו כראש ממשלת ישראל עליו לקבל החלטה, לא "להרגיע". בפעם השנייה שיעלון התחלק ויצא נגד מדיניות ראש ממשלתו, ביבי היה צריך לומר לו "חביבי, עד כאן", ולשחרר אותו מתפקידו. כך מקובל במשטרים מתוקנים. כל כך התרגלנו לבורדל ממשלתי שבו ראש הממשלה מאפשר לכולם להתפרע, עד שבטעות אנחנו מזהים את ההתנהגות המופקרת הזאת כחלק מה"פלורליזם". אני רוצה לראות כמה זמן הייגל היה נשאר כמזכיר ההגנה או קרי היה נשאר כמזכיר המדינה אם היו יוצאים בגלוי נגד המדיניות המוצהרת של אובמה ופוגעים במעמדו כך. הם היו אורזים מזוודות לפני שקיעת החמה.
נתניהו לימד אותנו מזמן שה"משילות" שלו מתבטאת ביכולת נרפית להכריע. דני דנון יכול להשתין עליו בקשת, סילבן שלום יכול לעשות לו בית ספר, בוגי יעלון יכול להפוך את יחסיו עם האמריקנים לסיוט, וגלעד ארדן מציג תכניות מהפכניות ברשות השידור עוד לפני שראש הממשלה אפילו קרא אותן. אז פלא ששרה משתוללת לו בבית?
בעצם, כשחושבים על זה, היתה פעם אחת בקדנציה הנוכחית שבה ראש הממשלה החליט להכריע. האירוע המפתיע התרחש כשנפתלי בנט עלב בו בפומבי. בפעם הראשונה נתניהו שלף את נדנו ויצא לדו-קרב לחיים ולמוות. אם בנט לא יתנצל בפניי, הבהיר, ביום ראשון מחכה לו מכתב התפטרות. האיום הצליח ובנט התקפל. מאז נפתלי ממושמע, גם בשלוש בלילה.
השאלה למה בנט כן ויעלון לא? מדוע כשמנהיג הבית היהודי נוהג לצפצף על הראיס, כמקובל במעונו ובממשלתו, הוא מזומן לשימוע לפני פיטורים, בעוד שכל האחרים בקושי מקבלים נו-נו-נו של הרגעה? האם יתכן שרק בנט חטף בגלל ששרה נוטרת לו טינה היסטורית? הייתי שואל אותה, אבל אני קצת מפחד.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד