מיתוס הר-ציון: הלוחם שגם מבקריו העריצו

בשנות ה-50' נהנה מאיר הר-ציון מהילת הגיבור היהודי החדש. אלא שמאמצע שנות ה-60' החל מיתוס הלוחם לספוג ביקורת של איש ש"חצה גבולות מוסריים". המוות השיבו לחיק ההמונים

ד"ר אפרת זקבך

החיבוק שמקבל מאיר הר-ציון בשיח התקשורתי מאז מותו ביום שישי האחרון מעיד כי הר-ציון, על אף העליות והמורדות בשיח התקשורתי כלפיו, היה ועודנו דמות אגדית, גם אם שנויה במחלוקת.

אין צורך לחזור על הביוגרפיה של הר-ציון שנסקרה בימים האחרונים לא פעם. אולם ראוי להתבונן מתוך פרספקטיבה היסטורית בתמורות שחלו בשיח התקשורתי אודותיו, במיינסטרים של העיתונות הישראלית, החל משנות ה-50' ועד לאמצע שנות ה-80' של המאה ה-20.

הר-ציון היה לדמות אגדית עוד במהלך פעולות הגמול בשנות ה-50'. ההערצה להר-ציון ולחבריו ביחידה 101 ולאחר מכן בצנחנים נבעה בין היתר מהתפיסה שראתה בפעולותיהם הצבאיות את התגלמותו של חזון "העברי החדש". העצמה הגופנית והצבאית של העברי החדש היוותה ניגוד לסטריאוטיפ של היהודי הגלותי, החלוש, הכנוע והפגיע, והר-ציון, כמייצג מודל זה, זכה להערכה דווקא על רקע המצב הביטחוני הרעוע במחצית הראשונה של שנות ה-50'. החל מראשית שנות ה-60', כשלוש שנים וחצי לאחר פציעתו הקשה בפעולת א-רהווה בספטמבר 1956 ופרישתו מצה"ל וכחצי שנה לאחר שעלה לקרקע בכוכב הירדן והקים את "חוות שושנה", חוות הבקר על שם אחותו שנרצחה, נכתבו עשרות כתבות וידיעות על מאיר הר-ציון - "האיש והאגדה" (כפי שכונה בכותרת כתבותיו של העיתונאי משה נתן, על הר-ציון, בעיתון "במחנה").

הלוחם היהודי הגדול מאז בר-כוכבא / פקודו של הר-ציון נפרד

עוד בוואלה! NEWS

הכי כיף ביחד: דברים חדשים ששווה לנסות עם כל המשפחה

לכתבה המלאה
הערצה לעברי החדש - ההפך הגמור מהיהודי הגלותי והכנוע. הר-ציון בשורות יחידה 101 (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה, ארכיון צה"ל)

עד למחצית שנות ה-60' נהנה הר-ציון מיחס תקשורתי אוהד, אולם תפנית ביחס החיובי על פי רוב לדמותו התרחשה בשלהי 1965, בכתבה במוסף "הארץ" ובטור פרי עטו של עורך המוסף, נתן דונביץ, שנשא את השם "ההילה והמציאות". הר-ציון הוצג כאדם אשר "לא רק עבר את הגבול הטריטוריאלי. הוא חצה גם גבולות אחרים. מוסריים וחוקיים". ביקורת נוקבת הוטחה בגיבור פעולות הגמול על כי "השכיח מלבו כי גיבור הוא זה הכובש את יצרו". בפעם הראשונה נבקעו סדקים ב"אגדה" ודמותו של הר-ציון, שנבחנה בעין ביקורתית, תוארה כדמות מורכבת על שלל יתרונותיה ומגבלותיה. מגמה ביקורתית זו הוסיפה להתקיים במקביל למגמה הוותיקה יותר להאדיר את דמותו של הר-ציון, להתעלם משאלות העולות מהתנהגותו ולהתייחס בהומור להפרות המשמעת ולחציית הגבולות, תרתי משמע, שהיו מנת חלקו.

רוצח קר-מזג או הלוחם הגדול מאז בר-כוכבא?

ביוני 1969, לרגל פרסום יומנו של הר-ציון, אותו ניהל בתקופת נערותו ובעת שירותו הצבאי, רואיינו ל'קול ישראל' נעמי פרנקל, עורכת היומן, ומאיר הר-ציון. בראיון זה ניתן הד לקונפליקט המוסרי שסימלה דמותו: "על מאיר הר-ציון הילכו ומהלכות אגדות רבות", פתח יעקב בן הרצל, מגיש התכנית, "יש שאומרים עליו שמאז בר-כוכבא לא קם ליהודים לוחם שכמותו", הוא הוסיף, "ויש מעטים שהסתייגו וביקרו את אישיותו". בתכנית ביקשו המראיינים, יעקב בן הרצל ועוגניה שמחוני, לעמת את הר-ציון ופרנקל עם ביקורת על התנהלותו של הר-ציון בתקופת פעולות התגמול. הר-ציון ופרנקל מצדם ביקשו, באמצעות פרסום היומנים, "להרוס את האגדה ההרסנית על מאיר הר-ציון", ולנתץ את הדמות שנוצרה בכתבות השונות, שהציגו את הר-ציון ואת חבריו ליחידה 101 כ"טיפוס של אדם אכזר, נוקם, זועם אשר המניע לפעולותיו היא השנאה", כדברי פרנקל. עוד טענה פרנקל כי "עיתונאים מתוך רדיפה אחר סנסציות סילפו את דמותו".

אישיותו של הר-ציון נדונה פעם נוספת כשנתיים לאחר מכן בספרו של העיתונאי עמוס אילון, "הישראלים: מייסדים ובנים", שביקש לתאר את דיוקנה של החברה הישראלית. אילון לא חסך את שבטו מהר-ציון. לדבריו, "דמותו של מאיר הר-ציון, שהפך אגדה בחייו, זוכה ליראת כבוד ונערצת על אנשי צבא, בני נוער וחלק מן העיתונות הפופולרית". אך למרות ההערכה הרבה לה זכה הר-ציון, הזהיר אילון כי מעשיו מצדיקים את החשש כי עיסוק בהרג ב"הכשר", בחיי הצבא, עלול להביא לחוסר רגישות לחיי אדם. לדבריו, הר-ציון נגוע ב"אכזריות פראית", עד כי "בלי לחוס על עצמו ועל אחרים, היה מעניש את יריביו באכזריות ובלי אבחנה. הוא הרג לאקונית חיילים, איכרים ואנשי עיר ערביים, במעין זעם נטול-שנאה, קר-מזג ויעיל לגמרי, פשוט עושה מלאכה ועושה אותה טוב, פעמיים או שלוש בשבוע במשך חודשים". הביקורת שמתח אילון הייתה לא רק על הר-ציון אלא גם על החברה שהעריצה את דמותו וכדוגמא הוא הביא את מעשה הנקם שלו ברוצחי אחותו אשר "עיטר את אגדתו בהילה נוספת של רומנטיקה".

פער בין אהבתו לטבע ל"נטייתו להסתכל על אנשים מסוימים (צילום: באדיבות המשפחה)

בינואר 1979 פרסם הסופר חנוך ברטוב טור ביקורת נוקב על הר-ציון שהוצג כ"איש מופת", על הגותו שנתפסה "כדברי אלוהים חיים" ועל עדת המעריצים שנהתה אחרי הר-ציון. הביקורת שהשמיע ברטוב על הר-ציון לא הייתה רק ביקורת על האיש, אלא על התפיסה החברתית והפוליטית שייצג: "אף שהיה מעורב במעשה-נקמה פרטי, שעורר בשעתו סערה לאומית גדולה, על רצח אחותו, שמור לו בחוגים מסוימים עד היום מעמד של גיבור לאומי", כתב ברטוב וביקש לקרוא תיגר על התפיסה הממשיכה לראות בהר-ציון מתווה דרך בענייני לאומיות, ביטחון ומלחמה בטרור. יתירה מזו, הר-ציון, מבחינת ברטוב, איננו מגלם עוד את דמות "העברי החדש" אותו ביקשה האומה לקומם, וגבורה פיזית כבר איננה המדד היחיד במאמץ "הנמשך עדיין, לכונן כאן חברה עברית חדשה". דמותו של הר-ציון זכתה לראשונה לשלילה כמעט מוחלטת בהיותה מגלמת את היפוכם של החוק והמוסר.

בתגובה לדברים הקשים של ברטוב, כתב יוסף ארגמן, חבר קיבוץ חניתה, מאמר תגובה שביקש להגן על עמדותיו ודמותו של הר-ציון ועל הערכים שייצג: "כל הכבוד לך מאיר הר-ציון, ירבו כמוך בישראל!", כתב ארגמן והוסיף: "היית פה לרבים החושבים כמוך, שאין קולם נשמע, אבל גם אין הם רוצים ללכת, כעדר של בהמות כשרות, אל אבדון לאומי". לדעת ארגמן, הר-ציון היה ועודנו מייצג את "העברי החדש", בניגוד לברטוב, שהוא בעיניו מייצגו של היהודי הגלותי הלובש כסות חדשה, ההומניזם: "היהודי המתרפס לפני הגויים, זה כבר לא אותו יהודי נרדף, שעיניו מפוחדות, זקנו שחור ופרוע. יש לו עכשיו מהדורות ישראליות חדישות. הוא יכול להיות גם יליד הארץ, ואפילו קצין בצה"ל, ואפילו – בן קיבוץ".

כשנה וחצי לאחר מכן פרסם העיתונאי יוסי מלמן כתבה אמביוולנטית על הר-ציון, שהוצג על ידי מלמן כ"אחת מאגדות הגבורה היותר ידועות בהיסטוריה הישראלית", וכ"חלק בלתי נפרד ממגש הכסף", ובה בעת עימת אותו עם שאלות מוסריות קשות על פעולת הנקם שביצע על רצח אחותו.

סתירה שקשה ליישב

בחודש מרץ 1986 עלה פעם נוספת הפולמוס סביב דמותו של הר-ציון. בכתבתו של עמנואל רוזן, 'אגדה על ההר', הוצג הר-ציון כ"אגדה מזדקנת". רוזן הבקיע בקעים בתדמיתו של הר-ציון כבר-סמכא בענייני ביטחון וכהוגה דעות וקבע: "הניתוחים הפשטניים שלו יכולים להביך, בייחוד לאור העובדה שהוא מוחזק אצלנו על תקן של סמל לאומי". רוזן תהה על הפער בין רגישותו ואהבתו לעולם הטבע לבין "נטייתו להסתכל על אנשים מסוימים (בייחוד אם הם ערבים) דרך החור הצר שבכוונת". הוא אף הציג את הר-ציון כדמות בעייתית, שעמדותיה הפוליטיות אינן לגיטימיות ונמצאות "בשפיץ הימני של 'התחיה', בתוך שטח ההפקר שבינה לבין כהנא", ואף על פי כן, הוא נותר בקונסנזוס, אולי משום ש"הפציעה המפורסמת כל כך השאירה את מאיר הר-ציון בתודעה כלוחם מספר אחד של צה"ל". רוזן שנע כל העת בין הערכה גדולה להר-ציון "לוחם מפואר, הכי מפואר שיש לנו", לבין ביקורת על מעשיו, לא הצליח, אף הוא, ליישב את הסתירה בין השניים.

נראה כי עם השנים (ואף ככל שהתבררו נטיותיו הפוליטיות של הר-ציון) הפכה ההתייחסות התקשורתית לדמותו למוטה סקטוריאלית, כלומר, בעוד שבעבור הצד היוני של החברה הישראלית התפרקה דמותו ממטענה המיתולוגי, הרי שהצד הנצי אימץ ותיחזק את דמותו האגדית.

כעת, לאחר מותו הוצנעו קולות הביקורת והר-ציון שב להיות, לכל הפחות בשיח העיתונאי – אגדת גבורה.

ד"ר זקבך כתבה את עבודת הדוקטורט על מיתוס יחידה 101 והצנחנים, באוניברסיטת בר אילן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully