נפתלי בנט, משיח מחנה השמאל

אתמול אישרה הכנסת, או חצייה לפחות, את חוק משאל העם, שקובע שכל הסכם קבע עם הפלסטינים (או "מסירת שטחים", כלשון החוק), יהיה חייב לא רק באישור של כנסת ישראל, אלא גם במשאל עם. המהלך, מאחוריו עומדת "הבית היהודי" והעומד בראשה נפתלי בנט, נועד לסנדל את יכולתה של הממשלה לקדם תהליך מדיני. ובכל זאת, ודווקא משום כך, חשוב שכל מחנה השמאל ירים היום את ראשו, ויאמר בכנות: תודה לך בנט.

אמנם, בעצם אישור החוק חברי הכנסת הגחיכו את עצמם ואת המשרה שהם נושאים, בכך שהבהירו שאין הם מסוגלים להכריע בשבילנו בסגויות שכאלה. שהרי לשם כך בדיוק בחרנו אותם: בדמוקרטיה ישירה כבר היינו, עוד באתונה, ובכל זאת בחרנו לשכלל את המנגנון לדמוקרטיה פרלמנטרית, כדי לחסוך לעצמנו להתכנס כולנו עבור כל החלטה והחלטה. והנה באים הח"כים ואומרים: אין אנו כשירים לקבל החלטות. מלבד זאת שהדבר מטריד ומעלה תהיות מדוע שלא נפקפק בכשירותם גם להכריע על יציאה למלחמה, נניח, ומלבד זאת שאם אני צריך ללכת להצביע במקומם על אישור הסכם – אשמח לקבל את משכורתם היומית ביום הבוחר – מי ששואף להגיע להסדר היסטורי עם הפלסטינים, צריך לשמוח על אישור החוק הזה, ובעיקר – צריך להודות לנפתלי בנט. החוק הזה דווקא מקרב אלינו את ההסדר המדיני.

מדוע? ראוי לזכור שלפחות ב-20 השנים האחרונות, עוד לא קם ראש ממשלה שלא-נבחר-מהשמאל, שלא חתך שמאלה אחרי היבחרו. מנתניהו הראשון – שלחץ את ידו של ערפאת למרות שהבטיח אחרת, דרך אריאל שרון – שנסוג מעזה למרות שהתחייב אחרת, אולמרט והוויתורים של אנאפוליס, נתניהו השני – שהקפיא את הבנייה וכמובן נתניהו האחרון – שכפי שפורסם בוואלה! חדשות כבר ויתר במסגרת הסדר מדיני על כ-90% מהגדה המערבית (כהצעת פתיחה!) – בין אם בשל שיקולים ענייניים, ובין אם בשל שיקולים אחרים – כל ראשי הממשלה הללו מצאו עצמם הרבה יותר "יוניים" מכפי שהבטיחו במערכת הבחירות.

יתרה מזאת – כשהם שקלו לשבור עוד יותר שמאלה – הם נמנעו מלעשות זאת בשלל החשש לעתידם הפוליטי. החוק של בנט, הלכה למעשה, משחרר אותם מכבלי הלחצים הללו: הם יוכלו להרשות לעצמם לחזור מפסגה נשיאותית בוושינגטון עם הסכם מרחיק לכת – ולומר – "יראה הציבור וישפוט". "לא אני עומד מאחורי מסירת השטחים, אלא העם", יאמרו. במקום שראש ממשלה יצטרך להעמיד את ראשו למבחן ב"משאל העם האמיתי" – יום הבחירות לכנסת – שם יצטרך הציבור להכריע אם עמדותיו של ראש הממשלה תואמות את שאיפותיו – עתידו של ראש הממשלה ינותק מההכרעה הכי חשובה שיקבל במהלך תפקידו.

הציבור, מצדו, צפוי לאשרר הסכם כזה ברוב גדול. אמנם סקרי דעת הקהל בעניין סותרים זה את זה, אלא שהם לרוב מוזמנים על ידי גורמים בעלי אינטרס. הסכם שלום שיביא עמו ראש ממשלה מכהן, בוודאי אם מדובר בראש ממשלה מהימין, יזכה לתמיכה גדולה בקרב מחנה המרכז-שמאל, גם בקרב הציבור הערבי, ומן הסתם גם בקרב חלק, לכל הפחות, מהמחנה אליו משתייך ראש הממשלה. כפי שהוזכר כאן, "משאל העם האמיתי", זה שבו בוחרים ראש ממשלה, ינותק למעשה מההכרעה האידיאולוגית – מה שיאפשר גם לסיעות האופוזיציה, ובוודאי אלה מהשמאל, לתמוך בהסכם כזה ובעמדת ראש הממשלה, משום שיוכלו, עד לבחירות, לחדד בחזרה את ההבדלים ביניהם לבין ראש הממשלה. בכך יזכה ראש הממשלה גם לתמיכה מאורגנת של יריביו הפוליטיים, מחוץ לקואליציה. הסיכוי שהסכם לא יאושר, במתווה כזה, הולך והופך לקלוש.

העובדה שהסכם מדיני יאושר מעתה במשאל עם, ולא על ידי נבחרי הכנסת, הופכת את הסיכויים לכך שיבשיל לגבוהים הרבה יותר. ראש ממשלה יוכל להרשות לעצמו להביא הסכם שיכלול פשרות מרחיקות לכת מתוך הטיעון שהעם יכריע, ולא הוא, תומכיו בקרב הימין יוכלו להצביע בעד ההסכם גם אם פוליטית, בפה מלא, היו חוששים לעשות כאן, ומנגד תומכיו בקרב השמאל יוכלו להצביע בעד ההסכם כי כשהסוגייה תנותק מהפרסונה. במלים אחרות, גם אם נפתלי בנט התכוון לסנדל את התהליך המדיני, השמאלנים צריכים להגיד לו תודה גדולה – החוק המעט-הזוי שהוביל עשוי לקרב אלינו את ההסכם המדיני, ובוודאי שלא לעשות את ההפך.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il