חרם האופוזיציה: מאבק לחיים או מהלך ילדותי

בשל הצמדת ההצבעות והפעלת סעיף שמגביל את משך הדיונים, החליטו סיעות האופוזיציה להחרים את רצף הדיונים. האם מדובר במהלך אפקטיבי ויעיל או באקט חסר תוחלת? שתי דעות

אמנון הררי ודן מגן

מלחמת הגרילה של הרצוג ודרעי

מבלי להיכנס לטיבן של הצעות החוק שנכללות ב"חבילת החוקים" הדחוסה של הממשלה, מובן שלפחות נגד חוק המשילות, האופוזיציה נלחמת על חייה. דווקא בחוק כזה, שמנציח את מעמדה של האופוזיציה ככזה, תנהג הקואליציה בממלכתיות, ובוודאי כשהיא מחזיקה ברוב מובטח, תאפשר לאופוזיציה להתבטא כרצונה, ולא תבחר דווקא להפעיל סעיף חריג וציני כדי להגביל את הדיון בעניין. מדובר במלחמה על עצם קיומה של האופוזיציה, ובמלחמה שכזו - כל האמצעים כשרים. אלא שהאמצעים הפרלמנטריים, מה לעשות, מוגבלים באופוזיציה, מתוקף הגדרתה, ובוודאי כשהקואליציה כופה אחדות בשורותיה, כמו שגם פרנק אנדרווד לא היה מסוגל לכפות.

כלי החרם הוא לא הראשון שהאופוזיציה השתמשה בו במאבק הזה. עוד בטרם הפכו להצעות מוגמרות, הצליחה האופוזיציה, למרות מגבלותיה, להשפיע על החוקים – חלק מחבריה הצליחו להגביל את הסנקציות הפליליות שיוטלו על חרדים ומי במיתון העלאת אחוז החסימה. משמיצתה את יכולתה להשפיע על תוכן החוקים, ומשאין ביכולתה להפיל את החוקים עצמם (הם הרי יאושרו, בוודאות), כל מה שנשאר זה לעשות רעש. לצרוב ניצחונות מורליים בתודעה, ולעשות רעש. רעש מבפנים, ורעש מבחוץ. ואין דבר שיעשה יותר רעש מחוק להגבלת כוח ההתנגדות לשלטון – שעובר מול ספסלים ריקים, ברוב של 67 תומכים מול 0 מתנגדים. זו תמונה שתיצרב בתודעה, זו תמונה שתזכה לכותרות העיתונים.

זו תמונה שתזכה לכותרות העיתונים בארץ, ותפעיל לחץ על הגורמים המתונים בממשלה הנוכחית, לבני ולפיד, שיוצגו בעיני תומכיהם כמי שנתנו יד למהלך שיש בו טעם לפגם – שאושר בלי התנגדות. זו תמונה שתזכה לכותרות העיתונים בעולם; כשהעיתונות בארה"ב תציג את תמונת הפרלמנט הישראלי מאשר ב-67:0 חוק שמשנה את אופן עלייתה של ממשלה כאן, הממשל האמריקני ירים גבה – ולחץ כזה, להבדיל מלחץ התקשורת הישראלית, כבר כן ישפיע על נתניהו. אם האופוזיציה לא יכולה להפעיל לחץ שמשנה את החוקים מתוך המשכן, היא יכולה להפעיל לחץ דרך דעת הקהל בארץ ובחו"ל. וגם זה כלי לגיטימי.

ולראיה, החרם כבר מניב תוצאות. עוד כשרק הניפו איום, השיגו באופוזיציה הצעה להארכת הדיונים ביום. ההצעה כשלעצמה היא ניצחון ראווה, וסביר שהאופוזיציה תרשום בימים הקרובים עוד כמה ניצחונות כאלה. אל תזלזלו בניצחונות ראווה – יש להם משקל אדיר על דעת הקהל. מי שחזק הוא מי שנתפס כחזק, הוא מי שמראה שהוא חזק. לצד הפעלת לחץ מבית ומחוץ, אלה הניצחונות היחידים שאופוזיציה יכולה להשיג. וראוי בהקשר זה לזכור: מאבק של אופוזיציה בקואליציה הוא מאבק א-סימטרי, תמיד, מדובר במיעוט מול רוב, וההישג הנדרש של אופוזיציה ממש לא זהה לזה שמצופה מקואליציה. בכלים שעומדים לרשות האופוזיציה, היא עושה את כל מה שהיא יכולה כדי להילחם על חייה, ועושה את זה בהצלחה.

אמנון הררי

יורים לעצמם ברגל

החרם שהטילו חברי סיעות האופוזיציה על הצבעות השרשרת על חוקי המשילות, הגיוס ומשאל העם יהפוך ברבות הימים לניצחון פירוס עבור המחרימים עצמם. אין ספק, מראה הספסלים המיותמים של סיעות האופוזיציה ודאי עורר בקרב חלק מחברי הקואליציה תחושת אי-נוחות, ודאי בקרב הליברלים שבהם - חברי יש עתיד והתנועה. אולם, בכך גם נמנעה מהם ההתנגשות הערכית עמה היו נאלצים להתמודד פנים מול פנים כאשר ראשת מרצ, למשל, הייתה מטיחה בהם, כפי שרק היא יודעת, את טענותיה נגד העלאת אחוז החסימה, בעד גיוס רחב יותר של חרדים או הפרכת רעיון אישור הסכם מדיני במשאל עם.

במילים אחרות, הנ?ג?ד??ה (המילה העברית לאופוזיציה) בהחרמתה את הדיונים, הקלה למעשה על אותם ח"כים שקרובים אליהם יותר בלבם מקרב חברי הי?ח?ד??ה (המילה העברית לקואליציה). ובמילים אחרות אחרות - חברי האופוזיציה חטאו לתפקיד המרכזי שלהם במשטר פרלמנטרי – הצבת מראה רעיונית לסיעות הקואליציה, שכן גם כך הסיכוי להפיל חוק שבו תומכת הקואליציה, שחבריה נדרשים למשמעת קואליציונית בהצבעה עליו – הוא נמוך ביותר.

חרם טוב הוא חרם קולני, או כזה שביכולתו להשפיע על החלטות עתידיות - עיינו ערך החרם על מוצרי ההתנחלויות באירופה. אלא שהחרם של חברי האופוזיציה אינו עונה על אף אחד מהתנאים הנ"ל: ראשית, אמנם ערוץ הכנסת משדר באופן רצוף את כינוס "ישיבת הצללים", אולם מעבר לאקט הראשוני, אין בכך הוספת הלחץ על הקואליציה. גם שבועיים רצופים של שידורים לא יגרמו לכך. גם תמונת כנסת ישראל מאשרת פה אחד למעשה (67-0) את החוק שיגביר את שליטת הממשלה לא תעורר גלים בעולם, מקסימום פסקה בטור הבא של תומאס פרידמן מה"ניו יורק טיימס" על ישראל. שנית, אין בחרם לבדו להשפיע לא על אישור "חבילת החוקים" ולא על חוקים שתחפוץ הקואליציה לחוקק בעתיד. אז מה טעמה של ההחרמה?

אולם מעבר לחוסר האפקטיביות והילדותיות משהו של המהלך, האופוזיציה יורה לעצמה ברגל גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. בטווח הקצר, חברי הסיעות לא מבצעים את מה ששולחיהם מצפים מהם: כי את נאום התוכחה של אריה דרעי נגד גיוס החרדים לא נשמע, והעקיצות מלאות הארס של זהבה גלאון, או הדיבור הציני של יצחק הרצוג לא יוטחו בפני נתניהו וחבריו לממשלה. בטווח הארוך, הנזק עוד קשה יותר: שכן בעוד עשור או שניים או שלושה, כשחוקרי מדע המדינה והיסטוריונים ינסו להבין כיצד אושרו החוקים הללו בכנסת ישראל, במקום שבמחקרם ייכתב כי היו מתנגדים, שעמדה לה דעה שנייה, ייכתב בשורה אחת קטנה: האופוזיציה לא השתתפה.

דן מגן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully