פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה נשים רוצות?

      לפני יום האישה הבינלאומי מתפרסמים נתונים על אפליית נשים במגזר הציבורי למשל, מבלי לעורר דיון נוקב בסוגיה. ייתכן כי הדבר נובע מכך שהאפליה האמתית נובעת ממוסד הנישואין

      יום האישה הבינלאומי, יום האהבה ועוד תאריכים חדשים-ישנים מעין אלו, הם תירוצים רשמיים ללא מעט גברים לרדת לבונקר עד יעבור זעם. השם הרע שהוציאו חלק מהמיזמים המשויכים לימים הללו הצליח להאפיל על דיוני תוכן חשובים שלא מתנהלים מספיק במרחב הציבורי שלנו. משהו בסחרחורת התקשורתית הרועשת בימים הללו (שהתרחבו לחגיגות של שבוע לפני ושבוע אחרי), מצליח להרתיע גם את הפמיניסטיות של "כל השנה" לעומת אלו הצצות לרגע, בזמן "המתאים".

      למשל, נתונים על אפליית נשים במגזר הציבורי שמתפרסים לכבוד יום האישה, גורמים לרוב הציבור לנוד בראשם תוך שהם מציינים לעצמם "שיש לנו צרות גדולות יותר". למפרסמים ולמקבלי ההחלטות, הם גורמים לרחוץ בניקיון כפיהם ולקבל את השקט התעשייתי לעוד שנה תמימה, מבלי באמת לנקוט צעדים אופרטיביים לשינויי המצב, כמו למשל קידום המלצות ועדת קוברסקי הראשונה לקידום נשים בשירות הציבורי, שהוגשו לממשלה כבר לפני כעשור.

      אחד מנושאי הליבה הנשכח ביותר ביום זה, ולא בכדי, הוא העובדה כי נשים בישראל בשעה שהן נרשמות במשרד הפנים כנשואות, הן נכנסות למערכת הכי מפלה והכי לא שוויונית שניתן לדמיין בכלל במאה ה-21. בעצם, הן מאבדות כליל את האוטונומיה שלהן כאדם חופשי בעל הזכות להחליט בעצמו על המשך סיפור חייו. כי זאת יש לדעת, החלטה על היציאה מהנישואין על פי החוק בישראל שפועל בהתאם לדין הדתי, תלויה לחלוטין ברצונו של הבעל. כן, כן, לא ברצון האישה, לא ברצון בית הדין ואפילו לא בהחלטת בית משפט הגדול, ובוודאי לא בית משפט לענייני משפחה.

      אם התמזל מזלה של אותה אישה, ובעת שהיא רוצה לפרק את נישואיה, בעלה מסכים איתה ואינו רואה בכך מנוף לסחטנות, הרי שחירותה תובטח לה תוך מספר חודשים. אך אם ל"מרבה הצער" (וזה קורה לאחת מכל חמש נשים שמתגרשות) הבעל מסרב לשתף פעולה או שרואה בגירושין מנוף לשיפור מצבו הכלכלי, הדרך סלולה לפניו שלא לתת לאשתו גט - אקט המחויב מדין המדינה כתנאי לגירושין, ולהשאירה "אשתו" עד שיעלה רצון מלפניו.

      הצעירים מוחים ברגליים

      במשך שנים רבות החברה הישראלית ככל שהייתה מודעת למצב זה, בלעה את הצפרדע והמשיכה להקריב את חירותן של הנשים על מזבח האתוס של שלמות העם והמולדת. נראה כי בעשור האחרון עם עליית המודעות הציבורית לבעיית המונופול הדתי, כישלון הרבנים בעצירת תופעת סרבנות הגט והעגינות, וירידה דרסטית באימון הציבור במוסד הרבני, נסללה הדרך הציבורית לשינוי המצב בו נשים הרוצות להינשא בישראל עומדות בפני הברירה לאבד את חירותן.

      השחיקה שחלה במחויבותו של האזרח כלפי הממסדים בכלל, מובילה להתניית האמון במידת סיפוק הצרכים הבסיסים שתובעים הישראלים ממדינתם. האפשרות להינשא ועוד יותר להיפרד אינה נתפסת כזכות-יתר, אלא כזכות בסיסית שאינה מתקיימת כאן כלל.

      אין ספק שהחברה בישראל התבגרה להבחין בין מוסדות אנכרוניסטים, לא דמוקרטיים, שעבר זמנן, לבין רעיונות חשובים כמו שלמות העם וצביונה היהודי של המדינה. התפיסה של מוסד הרבנות כמונופול שאחראי בלעדי ליהדותה של המדינה נסדק זה מכבר, ולו רק בשל חילול השם הקבוע שהוא מייצר בצורת עוד פרשיית שחיתות מבית מדרשו.

      השם הרע של הרבנות התבסס עד כדי כך, שהצליח להפריח תופעה חברתית חדשה בקרב זוגות צעירים דתיים שנישאים על פי כל כללי ההלכה האורתודוקסית - באופן פרטי, מבלי להירשם כנשואים במשרד הפנים ובלבד שכף רגליהם לא תדרוך ברבנות. צעירים אוונגרדים אלו ממחישים בדיוק את ההבדל שבין ישראל היהודית היפה והחופשית, לבין ישראל המייצרת כפייה וגורמת לאפליית נשים חמורה. ומראים כי אפליית נשים במדינת ישראל, לא רק שאינה הכרחית למען שמירת העם במדינתו אלא אף אינה עולה בקנה אחד עם רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית.

      הכותבת היא מנהלת ארגון "מבוי סתום" למען נשים עגונות ומסורבות גט וחברה במטה "ישראלים למען חופש בחירה בנישואים אזרחיים"

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il