פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הומואים לא יכולים "לחזור מרצון" לאוגנדה

      חוק חדש שעבר במדינה המרכז-אפריקנית לפיו קיום יחסים חד-מיניים הם עבירה פלילית מעלה את סוגיית החזרת הפליטים מישראל למדינה. מומחה לדין בינלאומי טוען שאסור לתת לזה יד

      אוגנדה עלתה לאחרונה לכותרות בשני הקשרים שונים: הראשון – בשבוע שעבר התפרסם שנשיא אוגנדה אשרר חוק אשר קובע איסור פלילי על קיום יחסים הומוסקסואלים במדינתו, שעונשו 14 שנות מאסר ובמקרים חמורים אף מאסר עולם. אמנם לא מדובר במדינה אוהבת גאייה גם קודם לכן, אך בקביעת עונשי מאסר גבוהים וחבות דיווח בהחלט מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית גם ביחס למצב הקודם.

      השני - בחודשים האחרונים התפרסמו ידיעות על שיחות חשאיות בין ממשלות ישראל ואוגנדה לגבי העברת מבקשי מקלט מאפריקה, ולאחרונה אף נטען שעל אף שהסכם כזה טרם הושג, עשרות מבקשי מקלט אפריקאים הועברו לשם בהתאם ל"נוהל יציאה מרצון".

      לכאורה, לא נראה שיש קשר בין שתי הידיעות הללו, אולי מעבר לגאווה בה הם מוצגים על-ידי הרשויות. עם זאת, קיימת נקודת חיבור בין שני התהליכים שלא ניתן להתעלם ממנה: בהנחה שלפחות חלק ממבקשי המקלט הם הומוסקסואלים, האם רשאית ישראל להעביר אותם לאוגנדה שם הם עשויים להיות צפויים לרדיפה?

      הסיבה העיקרית בגינה ישראל נמנעת מלהחזיר את מבקשי המקלט למדינותיהם, על אף סירובה להעניק להם מעמד פליט, היא עקרון אי-ההחזרה. עקרון חשוב במשפט הבינלאומי אשר קובע שלמדינה אסור להעביר אדם למדינה בה הוא צפוי להיות נתון לעינויים, יחס בלתי אנושי או רדיפה. מכאן, שהשאלה המהותית הינה האם היחס להומוסקסואלים באוגנדה עונה לגדר רדיפה אסורה.

      מה נחשב כרדיפה אסורה?

      אמנם, אפליה על בסיס נטייה מינית לא היוותה במקור בסיס לבקשת הגנה או מניעת העברה במשפט הבינלאומי, אך עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, גוברת ההכרה בקהילה הבינלאומית ובמשפטה באפליה כזו כשקולה לרדיפות על בסיס מוצא, אמונה דתית, גזע וכדומה. בהקשר זה ראוי לציין שעצם החקיקה אינה מהווה עדיין הוכחה לקיומה של רדיפה בפועל, ויש צורך להוכיח גם יישום של האיסור.

      אחת הטענות העולות כנגד חלק ממבקשי המקלט בארץ היא שהם אינם עונים להגדרת פליט בשל העובדה שהם ביצעו עבירה פלילית בארצם – במיוחד עריקות מצבא אריתריאה, ועבריינות כזו אינה מהווה קריטריון לקבלת מעמד פליט. אם נלך בגישה פרשנית דווקנית ומצמצמת זו, אשר אינה בוחנת את המסגרת המלאה והכוללת של המצב במדינת המקור, הרי שניתן לטעון שהאיסור על קיום יחסי מין הומוסקסואלים באוגנדה גם הוא עבירה פלילית גרידא, ואין מדובר כלל באפליה או רדיפה.

      אך פרשנות דווקנית זו, לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הבינלאומיות, היא גם אינה עולה בקנה אחד עם המטרה שלשמה נכתבו ונחתמו האמנות הללו – הגנה על אוכלוסייה החלשה ביותר, זו אשר מהווה נטע זר במדינת המקלט ואין באפשרותה לחזור למדינת הבית שלה.

      נראה שגם במקרים של נוהל "חזרה מרצון" עשוי להיות טעם לפגם בהקשר הזה. בעוד המדינה אינה כופה את המעבר, היא עושה ככל שביכולתה על מנת לשדל ולהוביל לפעולה כזו. פעולות אלו כוללות "מקל" - איסור העסקה, חיוב שהייה במתקן בנגב ועוד, ו"גזר" - מתן תמריץ כספי לעוזבים.

      נכון להיום, על אף הגינויים הנרחבים מהקהילה הבינלאומית, עדיין לא נשמע קולם של ראש הממשלה או שר החוץ בנוגע לחוק החדש באוגנדה. ויש לתהות האם הסיבה לכך היא הרצון העז להמשיך בקידום חתימת הסכם מול ממשלת אוגנדה. לישראל יש אחריות כלפי מבקשי המקלט אשר נמצאים בשטחה וראוי שראשי המדינה יצהירו שלא יתנו יד להעברת מבקשי המקלט למדינה בעלת רקורד בעייתי בנוגע לזכויות אדם, ולכל הפחות שלא תאושר העברתם של מבקשי מקלט המשתייכים לקהילה הלהט"בית לאוגנדה.

      הכותב הוא מומחה במשפט בינלאומי ויושב ראש עלמ"ה – עמותה לקידום המשפט הבינלאומי ההומניטרי

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il