מבט עיניו החודר של חגי פליסיאן, הגבות המלוכסנות, הזיפים הצפופים, התמונה שהנציחה את מה שנחזה להיות רגע של זעם כלפי המערכת שהכריעה אותו. חיוכו הצנוע של אפרים ברכה, הכיפה לראשו, הטפיחות החמות מהמפכ"ל והשמחה הממלכתית שעטפה את מינויו למפקד יאח"ה, לצד דברור שוטף של הישגיו לאורך השנים. תפישת ה"טוב" המוחלט וה"רע" המוחלט שהתגבשה בראשנו לגבי שתי הדמויות האלה הן תולדה של הטיות קוגניטיביות, "אפקט ההילה" כלפי ברכה ו"אפקט השיפוט" כלפי פליסיאן.
האחרון הוצג בפנינו כעבריין מועד החשוד בביצוע פשע נתעב. דוברות המשטרה מיהרה לדווח על פיצוח פרשת הבר-נוער שהדירה שינה מעיני רבים ועל גיוס עד-מדינה שיחבר את פיסות התצרף, יחד עם עד נוסף העשוי לספק "מניע" אפשרי לביצוע העבירה. את הראיות לא ראינו, את העדויות לא קראנו, הדחקנו שתי עובדות קריטיות שעד-המדינה לא היה עד למעשה הקטילה וכי קיים קו?ר?פ?ו?ס ד??ל?יק?ט?י (חוסר ראייתי) רציני ביותר בתיק בדמות כלי הנשק ששימש לביצוע הירי. עם זאת, כהרגלנו, נצמדנו לנרטיב הבלעדי שמסופר לנו והסקנו שפליסיאן ככל הנראה אשם במיוחס לו.
שטף ה"עובדות" הללו בשילוב עם תמונתו של פליסיאן מובל להארכת מעצרו כשהוא אזוק, תווי פניו, הזיפים הכהים והכעס בעיניו סיפקו למוחנו את המעט הנדרש על-מנת להגיע למסקנה מוחלטת בעניינו. זהו אפקט השיפוט במיטבו, המבוסס, בין היתר, על מראהו הפיסי של האובייקט העומד לפנינו. אגב, התנהגותו הבעייתית עד מאוד של עד-המדינה בהמשך הדרך לא הפריעה לנו להמשיך ולאחוז בדעה בדבר אשמתו של פליסיאן. רבים אף פיתחו אליו אמפתיה חרף היותו עבריין מועד בעצמו שעל פי הטענה מנע מרשויות האכיפה מידע קריטי במשך שנים רבות.
המחמאות בלבלו אותנו
מנגד, אפרים ברכה הוא קצין מוערך ויש שיאמרו נערץ. איש משפחה, חובש כיפה לראשו המשתייך למחנה הדתי-לאומי, "בוגר" רמת-עמידר שמעולם לא חשש להתעמת עם דמויות בולטות מנוף ילדותו בחדרי החקירות, בדרך לפענוח עוד פרשה. דיווחים ספורדיים בשנים האחרונות שייחסו לו "עיגול פינות" זה או אחר, נבלעו בתוך שלל מחמאות ממפקדיו, פקודיו ובכירי הפרקליטות בדבר היותו "שוטר בעל יכולות נדירות". תמונותיו מחייך במבוכה ומקבל צ'פחות חמות מהמפכ"ל בשעה שהשר לביטחון פנים ורעייתו (של ברכה) עונדים לו את דרגותיו החדשות עוררו בראשנו אפקט "הילה", שגרם לנו לראות בברכה "חוקר על", ישר דרך וטהור מידות, הראוי לתפקידו.
"הילה" היא הטיה קוגניטיבית שגורמת לנו לקבל רושם מוטעה על אדם, לטובה או לרעה, היות שמסיקים מתכונה אחת שלו על התנהגותו הכללית. האדרה המבוססת על פיסות מידע ולא על עובדות. למסקנות הללו הגענו מבלי שרובנו המוחלט מכיר, למעשה, את פליסיאן או את ברכה. לא נתקלנו בהם. לא שוחחנו עמם, איננו יודעים עליהם דבר וחצי דבר. חזותו הבריונית והמאיימת של פליסיאן, לעומת מראהו הממלכתי והנעים של ברכה סייעו למוחנו לגבש דעות כאלו ואחרות על השניים, על סמך רסיסי מידע וספקולציות.
והנה, לאחרונה פורסמו שתי ידיעות מרעישות, האחת בדבר מעצרו של עד-המדינה ואפשרות סבירה לשחרורו של פליסיאן באין אשמה, ככל הנראה על רקע אי אמירת אמת מצד העד. השנייה, ביקורת נוקבת מצד בית המשפט העליון (בהמשך לביקורתו של בית המשפט המחוזי) על אפרים ברכה, בנוגע לתיק שהלה הופקד על חקירתו, עד כדי הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט. שתי ידיעות הסותרות חזיתית את התפישה הנוחה שגיבשנו לעצמנו ביחס לשניהם. מטלטל, לא?
אז למה זה קורה? התשובה היא שמערכת התפישה הקונטיבית שלנו מושתתת, מבחינה ביולוגית, על השקעת משאבים מעטים ביותר בדרך להסקת מסקנות. זו אינה התרסה או ביקורת כלפי הקוראים, אלא מצב נתון וקיים, שהוכח אמפירית על-ידי החוקרים המובילים בתחום מדעי ההתנהגות (כדוגמת, חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן ובן טיפוחיו פרופ' דן אריאלי). אין זה אומר, חלילה, שהמסקנות אליהן הגענו שגויות, אלא שפעמים רבות אנו מבצעים קפיצה גדולה מתוך ה"אין" למסקנות קונקלוסיביות, ללא עובדות קונקרטיות או תוך הדחקה של עובדות לא נוחות. מעניין, אגב, שאת פרצופו של עד-המדינה מעולם לא ראינו האם זה הגביל אותנו בהסקת מסקנות שליליות לגביו?
אינני יודע מה יוליד יום והאם ישנו קשר בין עניינו של פליסיאן להצפת עניינו של אפרים ברכה, באמצעות יח"צנים ויועצי תקשורת. אך דבר אחד נדרש מכולנו: הטילו ספק. תמיד הטילו ספק. שום דבר אינו מובן מאליו.
הכותב הינו שותף במשרד עורכי הדין "ברטל כהן", המתמחה במשפט פלילי ועבירות צווארון לבן
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il