פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אתם הצבעתם עבור פרופ' מור יוסף

      מנכ"ל הדסה הקודם וכן מנכ"ל בנק לאומי וחבריהם הרוויחו הון עתק גם בזמן הבחירות בשנה שעברה. אלא שבמקום להצביע עבור מועמדים סוציאליסטים, בחרתם בדומיהם: ביבי ולפיד

      השבוע חודשו קולות הנהי והזעם: בפייסבוק, בטוויטר, במאמרים וסתם בשיחות מסדרון. ראית את המשכורת של ההוא? זה לא יאומן איך ההוא גונב את המדינה. על הנבלה מהדירקטוריון של הבנק ההוא, שלקח בונוסים ודיבידנדים. תעשו לייק ותשתפו את המאמר של ההוא שיוצא נגד השוד, הגזל והבזיזה. שתפו שתפו שתפו. זה חשוב!

      זה קורה אחת לכמה חודשים: נחשפת משכורת של מנהל בית חולים כלשהו, או בונוס פרישה של מנכ"ל כושל של בנק. ואז הכול פורץ בשטף, כמו הקיא של האיש השמן ב"טעם החיים" ממונטי פייתון. הצלחנו לעכל בשר ודגים, גבינות באושות וירקות רקובים – אבל רק רקיק מנטה אחד, משכורת בודדה של מנכ"ל כלשהו, שעיתוי חשיפתה מקרי – ואנחנו נשברים, ופולטים הכול. ובתום הזעם, הייאוש הנורא, ומטח הקללות, מגיעה השלווה המרגיעה. עשינו את זה, רוקנו את בני-מעינו. אפשר לחזור לשגרה.

      ההפתעה של עדת הזועמים משיטת הבזיזה והגזל כל כך נלעגת, שלפעמים נדמה שכולה בעצם הפתעה מעצם הפרסום, ולא מתוכנו. כל עוד לא דחפתם לנו עמוק לגרון את הבונוסים של הבכירים, את הדיבידנדים והאופציות ומענקי-הכישלון ושילוש-הפנסיות – יכולנו להעמיד פנים שאלה לא קיימים, ולהמשיך בחיינו העלובים. היא כמעט משכיחה מלב את העובדה שדמוקרטיות מוכרעות קודם כל בקלפי, ביום בחירות, שבו ניתנת לאזרחים הזדמנות לבחור בין כמה שיטות. הזדמנות אותה בדרך כלל, באופן די מסורתי, אזרחי ישראל מפספסים.

      בחרתם חברים במועדון המיליונרים

      לפני שנה כשהלכנו אל הקלפי, פרופ' שלמה מור-יוסף מהביטוח הלאומי, (לשעבר מנכ"ל הדסה), לא הרוויח פחות. ומנכ"ל בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח לא חיה על קצבת ביטוח לאומי. אפילו נוחי דנקנר עוד בעט אז (או לפחות פירפר) ואילן בן-דב עדיין נלחם על האימפריה שלו. קשרי הון ושלטון מלכו בכיפה יותר מאי פעם. למרות זאת, קרוב ל-50% מהבוחרים העדיפו לתת קולם ליאיר לפיד ובנימין נתניהו – שני מועמדים עשירים כקורח, חברים במועדון המיליונרים, נתמכים מורלית על ידי טייקונים בעלי עיתונים (לפיד עם נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות", נתניהו עם שלדון אדלסון ו"ישראל היום"), וקהי-חושים למצוקותיו של "האדם הקטן". אם מצרפים את נפתלי בנט, ההוא מהאקזיט - שמעדיף להתעסק בעתיד "ארץ ישראל" מאשר בחוסנם של אזרחי מדינת ישראל – קיבלנו רוב מוחלט של עשירים מופלגים בהנהגת המדינה, אשר במקרה הטוב אינם מודעים לפערים החברתיים ובמקרה הרע רואים בהם הכרח בל-יגונה של קפיטליזם וקידמה.

      אותם בוחרים העדיפו להתעלם מהאלטרנטיבות, למרות שאלה סימנו לכאורה שינוי אמתי בתפיסת העולם השלטונית, ובסדרי העדיפויות החברתיים. לשלי יחימוביץ' לא הצביעו כי היא "רעה", "לא נחמדה" ו"חובבת ועדים". נניח שהכול נכון. אז מה? האם לא עדיף מרשעת שתפשוט לטייקונים את חליפות הבונוסים שלהם, ותכתיב מדיניות שכר חדשה? בזהבה גלאון ובמרצ לא בחרו כי הם "שמאלנים מדי", למרות שלמרצ רקורד עשיר בשמירה על זכויות האזרח והעובד. לאלדד יניב, שקרא לשיטה בשם, והמחיש בסיפורים מכלי ראשון כיצד בהנהגת המדינה והמשק יושבת חבורה שמגרדת זה לזה את הגב באמצעות שטרות כסף – לא הצביעו כי נחשב קיקיוני, איזוטרי, ונחרץ מדי. לכולנו יש חברים שלמרבה הבדיחה, הצביעו ליאיר לפיד בתור "הצבעת מחאה".

      והנה עוד עובדה שנשתכחה מלבם של הזועמים והשוטמים, הדורשים "התעוררות" ו"נקמה": כבר היתה מחאה חברתית ענקית בישראל, והיא הצליחה לרגע ואז קרסה בקול תרועה רמה. יש לכך כמה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא כנראה מכיוון שעוצמות הזעם של ההפגנות הגדולות לא תורגמו לכוח פוליטי, וההזדמנות הוחמצה. חלק מראשי ההפגנות אז השתלבו בכוחות פוליטיים אלטרנטיביים (בעיקר במפלגת העבודה), אך הבוחרים איבדו מזמן עניין. עד לסיבוב ההקאה הבא.

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות