פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקפאת הליכים? המערכת מנסה לכסות על עצמה

      היועץ המשפטי לממשלה אמנם מעכב את משפטה, אבל דפני ליף מסבירה שהתיק נגדה לא נסגר ולכן העננה הפלילית עדיין מרחפת מעליה. לחבריה שגם הואשמו היא אומרת: המשיכו להילחם

      אל תתבכייני דפני, אנשים לא רוצים לשמוע שקשה לך. את צריכה לעמוד זקופה, להעביר את המסר שהם לא יצליחו לשבור אותך. תחייכי כשאת מתראיינת. אל תראי קושי. זה מה שהם רוצים. שהקושי שלך יוכיח שהם ניצחו. את חייבת לשחק את המשחק.

      כנראה שזו הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הטור הזה. כל הזמן התלבטתי מה לכתוב? לכתוב את האמת הכי פרטית שלי או את מה שמצפים ממני לכתוב במסגרת אותו משחק ארור שהוא בכלל לא שלי. אחרי שבוע של לכתוב ולמחוק החלטתי שעבורי האמת יותר חזקה מכל משחק. והחיים הם לא משחק. ואחת הבעיות הגדולות ביותר של המערכת זה שהיא נוהגת בחיים של אנשים כאילו זה משחק וזו היא בדיוק חלק מהבעיה.

      דיון של דפני ליף ונאשמי המחאה החברתית בשלום בת"א, אפריל 2013 (יותם רונן)
      לא נעים לשבת על ספסל הנאשמים. ליף, משמאל, בבית המשפט (צילום: יותם רונן)

      האמת היא שהשנה האחרונה לא פשוטה עבורי. אין שום דבר נעים בלשבת על ספסל לא נוח ולשמוע שקוראים לי "הנאשמת". אין שום דבר מחוייך בלראות את ההורים שלי דואגים, מרגישים עלבון על איך המשטרה נוהגת בי. האמת היא שהזעם נבנה בי בתקופה הזו, על האלימות של המערכת. אני מבינה לחלוטין שהתיק שלי ממש לא שונה מהרבה מאוד תיקים אחרים שמנוהלים דרך מחלקת התביעות של משטרת ישראל ושברור למי שיושב במשרדים שלהם שהדבר שלהם יש ולנו, האזרחים, אין, זה זמן וכסף כדי להחזיק הרבה זמן במהלך.

      האמת היא שהתסכול שלי הולך וגדל ואיתו גם הזעם. איפה אנחנו חיים? למה המערכת משתמשת בכוח שלה לרעה? למה מי שמקורב לצלחת מקבל יחס מועדף על מי ששומר חוק אבל אין לו קשרים עם פלאפלים על הכתף במשטרה? למה אנשי שררה וכוח מקבלים זיכוי וסגירת תיק על דברים נוראיים בעוד שמי שמוכר בלי רשיון בייגלה בעיר העתיקה בירושלים מקבל עשר שנים בכלא?

      בשבוע שעבר התסכול שלי הגיע לשיא. אנשים התחילו לברך אותי על שסגרו את התיק. והאמת? האמת אחרת לגמרי. האמת היא שהיועץ המשפטי התערב בתיק והוציא אותו מבית המשפט, שבגלל ההתערבות שלו בתיק דחו את השימוע שלי בחודש ימים ושהנטייה שלו היא להקפיא הליכים, מה שאומר שהתיק יישאר פתוח, ימשיך לרחף לי מעל הראש, מה שאומר שמבחינתו אני צריכה לקבל מאסר על תנאי. מה שאומר שמבחינתו התביעה, המשטרה שממנה חטפתי מכות במשמרת מחאה שהיא זכותי כאזרחית במדינה דמוקרטית, צודקת. וכולם מברכים אותי בינתיים, כי בתקשורת אמרו שניצחנו. אבל לא ניצחנו. עדיין נלחמים בנו, פשוט עכשיו המערכת מנסה לכסות את התחת שלה. על חשבון הזמן שלי ושל החברים שלי שעומדים למשפט.

      הם אשמים

      מעבר למשפט הזה אני מרגישה שיש כאן אמירה הרבה יותר עמוקה של המשטרה ושל הפרקליטות ושל הממשלה. כן זיכוי, לא זיכוי, המערכת הזו רואה בנו אשמים. את הקולות הם קיבלו, את המשכורת הם מושכים בכל חודש ואנחנו מפריעים להם כשאנחנו מעבירים ביקורת, נפגשים אחד עם השני, נלחמים על איכות חיים ועל יושרה ועל ניקיון כפיים בין השאר של אנשים לא ישרים שמחליטים החלטות בשמנו.

      אז נכון. אני עייפה. המשפט הזה מתיש. זו פארסה, כפי שאמרו בתקשורת, אבל היא לא מצחיקה. נכון, יש ימים שאני מתעוררת בלי כוחות, אבל אני מתרוממת מחדש וממשיכה לצעוד. מותר להיות עייפים, מותר להגיד שקשה. כי באמת קשה. כי לא קל לראות את ההתחזרות של החברה הזו, את ההתעלמות של נבחרי ציבור מהאנשים כאן. לא פשוט לפרנס משפחה, לא פשוט להתקיים בתור סטודנטים ולראות איך אנשים יושבים בחליפות מדושנים וחושבים איך לשמור על התחת של עצמם גם אם זה על חשבון האנשים שחיים כאן.

      ועדיין, הקושי לא מפחיד אותי. התשישות שאני מרגישה בשבועיים האחרונים היא זמנית. ואין שום דבר שהמערכת יכולה לעשות שתגרום לי לוותר על העקרונות שלי ועל הרצון שלי שיהיה כאן טוב. יותר מזה, האלימות של המערכת, זו שאני מרגישה באותם הליכים משפטיים, רק גורמת לי להבין עוד יותר עד כמה המערכת הזו איבדה את הדרך שלה, את המצפון שלה, את התכלית שלה.

      ולכל החברים שלי שיצאו לרחובות ונמצאים בבתי המשפט בהליכים דומים אומר: אנחנו צודקים. אנחנו צודקים בזה שאנחנו משמיעים את הקול שלנו, שאנחנו יוצאים לרחובות, וזיכוי, לא זיכוי - הם אשמים.

      לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות