הפחדות ואיומים: הפוליטיקאים שמנסים להשתיק עיתונאים

הסיפור האמיתי: מי גנב לנתניהו את השלטון?
לכל הטורים של אלדד יניב

אז למה אתה לא מרים לו כבר צלצול? דחק בי אברהם הירשזון, כשעמד מחוץ לאולם בית המשפט. חבר הכנסת הירשזון היה עצבני ומוטרד, והייתה לו סיבה טובה לדאגה: רגע לפני דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשתו להוציא צו מניעה קבוע שיאסור על עיתון "דה מרקר" לפרסם תחקיר ראשון על נהנתנותו. כבר אמרתי לך קודם, כשהגיע הפקס הראשון עם השאלות, שהחבר שלי חושב שיש דרך יותר יעילה לסתום לכנופייה הזו את הפה, המשיך הירשזון בטלפון, כשאני מהעבר השני נסעתי בירידה ביציאה לכביש מספר 1. הלו? תגיד, אתה מוכן גם להקשיב?

הירשזון היה אז חבר כנסת ותיק שסופסוף כבש עוד ממלכה: ועדת הכספים החשובה. עוד ממלכה, כי במשך שנים הוא חבש עוד כמה כובעים, שבאמצעותם החזיק בידיים גם קופה ציבורית גדולה. שנים מאוחר יותר יתברר שמהקופה הזאת הוא עשה לביתו, במעטפות ובממונים. אבל בינתיים הוא עוד ניסה להיאבק בתחקיר ראשון מול העיתונאים גיא רולניק, איתן אבריאל וצביקה זרחיה. אם לא נפעל ומיד, המשיך הירשזון כשהייתי בירידה לשער הגיא, הכתבה הראשונה נגדי עוד תהפוך לסדרה. תרים צלצול, טוב? אתה חבר שלי. אז תקשיב לחבר שלי. תשאל אותו על התיק של רולניק. הוא מנוסה ממך בכנופיות, הוא גם מומחה גדול, במיוחד בכנופייה הזאת. ותמסור לאישה הטובה לילה טוב ונשיקות הרבה ותודה על הכל.

משרד עורכי הדין שלי חגג באותם ימים יומולדת שלוש. משני עורכי דין שותפים ושכירה הפכנו לכמה עשרות. ההכנסה השנתית הפכה לחודשית, והמידה שלי במכנסיים התנפחה ממדיום לאקסטרא לארג'. "גן עדן", כמו שאמר לי איווט ליברמן פעם בשבוע וביקש עוד אחד ועוד אחד, "לי ולחבר שלי". אז שתינו עוד צ'ייסרים של וודקה על הבר ברחוב קויפמן מול הים בתל אביב, בצהריים.

את לא רוצה איזה ג'יפ או אוטו יותר גדול? שאלתי את ליאור והצטערתי על זה מיד – אבל זה היה כבר מאוחר. זו הייתה אחת מנסיעות השבת המשפחתיות שלנו לראות כלניות, ובעיקול הראשון היא ענתה: עם איך שאתה מתרחב, כנראה שאתה זה שתצטרך. לא ג'יפ אלא משאית. אולי תתחיל כבר לעשות ספורט? ולשתות פחות? ולגור פחות במסעדות? במקום להתעסק בעצמך ובעוד קומה במשרד ובעוד מושחת ועוד אחד ובעוד שטיק ובעוד ספין, אולי תתפנה קצת להתעניין בילדים?

אם פואד בן אליעזר היה הקיר התומך בטור ההכנסה של "יניב ושות', עורכי דין ונוטריון", ליברמן היה אבן הראשה. בעוד שבן אליעזר נידב לקופה המשרדית את החברות הממשלתיות והעיריות, ליברמן פקד גם את החברים. אם גלעד שרון קיבל על שיטוט באינטרנט 20 אלף דולר בחודש, למה לי לא הגיע מדודי אפל שלושים? בירוקים! ומה שאפל יכול, על מיכאל צ'רנוי זה היה קטן. ועכשיו הצטרף גם הירשזון, והביא משלו לקופה: שכר טרחה מעמותה ועוד עמותה. תן להם איזו עצה, תגבה מהם כמה גרושים, אמר לי, קצת תשבור שיניים בגלל שהם אמריקאים וזה יהיה באנגלית – אבל תקבל על זה בונוס. גם אצלם זה בירוקים.

התחקיר באמת הפך לסדרה. הפקס במשרדו של הירשזון לא הפסיק לפלוט מסמכים: עוד דרישה לתגובה, עוד שאלות ועוד תהיות. כל יום זה היה ככה, לפעמים מדי שעה. המעטפות עדיין לא נחשפו, העדים עדיין לא דיברו, אבל הירשזון כבר הבין שהחוטים נארגו. לאט לאט. בראשו בטח דמיין איך אוטוטו נחשף האקדח מהמערכה הראשונה – והמערכה האחרונה כבר מתחילה. תקשיב לחבר שלי, הירשזון לא הרפה ולחץ. למה אתה פוסל? למה אתה עקשן? תשאל אותו כבר על התיק של רולניק, זה עניין גדול.

"התיק של רולניק" הצית את דמיונה של המערכת הפוליטית כמו פרשת אהבים של פוליטיקאים בכירים, והכנסת סערה כמרקחה. השמועה עברה מפה של אחד לאוזן של השני, בדיוק ברגע שעוד פוליטיקאי ועוד אחד הסתבכו בתיק אמיתי. איש לא ראה במה מדובר ובמה העניין, אבל כמו טובע הנאחז בקש, הם נאחזו בשמועה שהתגלגלה והתנפחה – והפכה בחזונם לאמת לאמיתה.

תגיד אחי, שמעת על התיק של רולניק? שאל אותי שלום שמחון, כשהיה באמצע חקירה על טיסותיו הנהנתניות במטוסי המטען של חברת הסחורות החקלאיות ק-א-ל. זה תיק תיק זה. אה, התיק שלי זה שטויות. יושבים כמה חבר'ה, זה מטוס מטען של ירקות שיש בו כמה כסאות ומשקאות. אפשר לעשות שמח וגם לעשן אז מה אם אני חבר כנסת וזו חברה חקלאית-תעופתית-ציבורית? איזה טובות הנאה בראש של לינדנשטראוס רודף הכותרות? אני הרי מחזיר, משלם מכיסי. אבל התיק של רולניק – זה רעידת אדמה.

פוליטיקאים לא אוהבים רק לטוס, הם בעיקר אוהבים לאכול ולשתות כי מחר נמות, אבל אף פעם לא לשלם. כשהפוליטיקאים זה גם הלקוחות, אתה עובר איתם לגור במסעדות. הם תמיד אוהבים לעיין בתפריטים בטור שמימין ולהזמין את הכל. בטור שמשמאל, המחירים והחשבון, טיפלתי אני. אז אולי פעם נצא עם ליברמן? העזתי ושאלתי את ליאור כשחזרנו מהכלניות בנגב הצפוני. גם דודי אפל הזמין אותנו לעשות אצלו שבת. ליאור הביטה בי ופערה עיניים בתדהמה. אז אולי לא? תגיד, אתה רציני? לשם תלך לבד, זה לא העולם שלי ואני עוד בוחנת אם אצלך זה הפך לעולם אמיתי. ואני גם חושבת שכדאי שתתחיל להביט. כמה חברים נותרו לך בחיים? או שבעיניים שלך, כמו בסרטים המצוירים, אתה רואה רק דולרים נערמים? אתה עוד בכלל שומר עם מישהו מהם על קשרים?

למרות סדרת התחקירים הירשזון כבר הפך לשר – אבל זה לא אומר שהפסיק ללחוץ ולנדנד. אז למה אתה לא מרים לו צלצול? שר האוצר נקשר והסתבך בחוטים, ועל הקווים התחממו העדים. עוד רגע יצוצו המעטפות ויתבררו הממונים שלקח לכיס. אמרתי לך שהחבר שלי יודע לטפל בכנופיות, אבל אתה לא מקשיב. אתה באמת חושב שאתה כל יכול ויודע הכל?

אז הלכתי לראות את החבר שלו באיזה ערב. נכנסתי למשרד קטן של עמותה אחרת שהירשזון ניהל, ליד רחוב שפרינצק בתל אביב. הלכתי בשביל קטן מכניסה צדדית, מול קופת חולים לאומית, ליד מפעל הפיס. אהוד אולמרט ישב שם וניהל שיחה ערה בטלפון וסימן לי עם היד שאחכה. אז חיכיתי שהחבר של הירשזון יתפנה. הוא היה שר בכיר ועוד רגע ראש ממשלה, משום שאריאל שרון יהיה נבצר ונושם באופן עצמוני. עוד רגע, סימן לי. שב, חכה חכה.

אולמרט הסביר שזו כנופייה עם מנהיג. גיא רולניק מבין רק כח, אמר לי, יש על אבא שלו תיק וגם על ביבי. אברם יראה לך כמה דוגמאות. רולניק יודע שאני מכיר מצוין את הדרך ל"ידיעות אחרונות", לכן לא צריך להפעיל את המרעום עכשיו – זה עוד לא הרגע ולא הזמן. למרות שאברם מאוד מודאג, בשלב זה מספיק שרולניק יידע מה אנחנו מחזיקים. אני מכיר אותם, רולניק יבין וינעץ שיניים באחוריים אחרים.

החודשים עברו וחוקר המשטרה אפרים ברכה נכנס לתמונה. כל יום הירשזון בחקירה, וכל יום שיחת טלפון בסופה. על הקו היה ראש הממשלה, החבר שלו, שמתעניין מה שלומו ואיך אברם מרגיש, ומה הולך ואיך לדעתי זה ייגמר. חבל שלא הקשבתי לאברם בזמן, חבל שלא טיפלנו בכנופייה הזו במקל. התיק על רולניק סתם שוכב, הוא כבר מזמן היה צריך להתגלגל. זה הרגע, וזה הזמן, ולך לא בוער. תגיד, עניתי, ואולמרט לא אהב: הירשזון הראה לך פעם במה מדובר?

יום אחד הירשזון הביא למשרדי כמה גזירי עיתון ומכתבים ששלח אבא של רולניק לח"כים ולשרים. באותם ימים חלם רולניק האב על פרויקט תרבותי של כתיבת התנ"ך על ידי המונים והסתייע בפוליטיקאים כממליצים. תגיד, זה ה-תיק? הבטתי בהירשזון הנואש משועשע: זה לא תיק ולא תיקון, אפילו לא קפצון. והגיע הזמן באמת לגלגל את התיק הזה – מכל המדרגות.

קצת פחות מעשר שנים אחרי ששמעתי לראשונה על "התיק של רולניק" ועל רעידת האדמה הצפויה, בעודי מכין סנדוויצ'ים לילדים לפני בית הספר, הרגשתי תזוזות של הרצפה. הנה העיתונים שלפני רגע נחתו על השטיחון שליד הדלת, זה הזמן וזה הרגע. הנה הגיעה השעה להפעיל את המרעום. באותה תקופה התרבו ההערכות כי כיסאו של איש העסקים נוחי דנקנר רועד והוא מתמוטט. "דה מרקר" גם לא אפשר לרקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, להושיט יד ולחלץ. הלוואה שניתנה לדנקנר והיא מתכננת למחוק, נחשפה בכותרת גדולה. והנה בתוך ערימת העיתונים "התיק של רולניק", סיים מסע ארוך מזה של פורסט גאמפ. מחוף לחוף, מפה לפה, ונחת בבית בשלום: בעמודי מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", "שבעה ימים".

מאז שהתפוצץ התיק, שהיה רק בדמיון, כמו בלון, זכה גיא רולניק בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים. במקביל התברר מי באמת הכנופייה ולמה זה נוהג נפסד להשתיק עיתונאים באיומים: הירשזון בינתיים השתחרר מהכלא, דנקנר פשט רגל, נגד שמחון נסגרה החקירה מחוסר תשתית ראייתית לחשדות על טובות ההנאה, העיתון איבד את המדינה – ורק אולמרט עוד נאבק במשפטים פליליים על מפעל חיים אחר לגמרי.

טקסט זה מבוסס על הפרק התשיעי מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב