1. העקום הוא לא אקו?ם
עיתון "הארץ" אמנם יצא בליברליות מופתית נגד החרמת אריאל זילבר והדרתו מפרס אקו"ם, ו"ישראל היום" מצידו עם הרוח הגבית הנאורה של "הארץ" מאחוריו ציווח ככרוכיה לאומנית נטולת דעת כי לא ייתכן להחרים את אריאל זילבר ואיפה חופש הדיעה וכו' וכו', אבל האמת במקרה זה היא ממש לא פשוטה וממש לא חד-מימדית. יש אמיתות מורכבות, מה לעשות, גם אם "ישראל היום" איננו מכיר אותן. כי מצד אחד, בלתי נסבל לגמרי לתת פרסים ציבוריים לאמן שהביע הזדהות עם הרב המתועב והמנוח כהנא, ההוא שקרא להעמיס את הערבים על משאיות ולגרש אותם מהארץ, ולבסוף נרצח למרבה הצער באקט לאומי רצחני ונורא הרבה יותר. מצד שני, אפשר לראות את אריאל זילבר כזמר ייחודי ומקסים, אבל לא הכי חכם, שלא ממש מבין את משמעות הזדהויותיו הטמאות.
ולכן צריך להניח לו חלקית. ולזכור בעיקר את השירים הכי יפים שלו, מ"ואני ראיתי ברוש", עד "אני שוכב לי על הגב". וכי לא נתנו אצלנו פרסים וכבוד לאנשים ולנשים שאמרו ועשו דברים חמורים לא פחות: האם פנחס שדה, למשל, שהתוודה ב"החיים כמשל" על בעילת שתי קטינות חרדיות באורגיה משותפת ועל מזימות שוד ורצח ועל הלקאת אשתו בשוט לא זכה אצלנו בכבוד גדול ומוצדק? (כולל הסרט האחרון של חגי לוי וכל ההדהודים והמאמרים סביבו במלאת 20 שנה למות שדה). האם דליה רביקוביץ, שהביעה באחת מרשימותיה הזדהות עם מחבל מתפוצץ באוטובוס ישראלי, לא זכתה לאהבה גורפת?
אז להחרים רק את אריאל זילבר ולא לסלוח לו על טיפשויותיו? מצד שני, ברור שאחינועם ניני הביאה כבוד אמיתי לכולנו באקט המחאה האציל באמת שלה, כשוויתרה על פרס אקו"ם (ותוך כך, גם על 10 אלף שקל), כדי להביע מחאה על השותף הגזעני שלה לפרס, אריאל זילבר. כהנא לא יעבור כאן, היא אומרת לכולנו.
וחשוב מאוד להגיד את זה. גם דליה רבין צדקה בעניין זה ושפכה מים טהורים על כולנו. הגזענות לא תעבור. לכן, בסך הכל, באופן מפתיע, גם הנהלת אקו"ם פעלה באיזון הנכון והחכם כשאמנם לא שללה מאריאל זילבר את הפרס, אבל הגדירה אותו כפרס על תרומה למוזיקה הישראלית ולא כפרס על מפעל חיים. אין פרסים על מפעל חיים הכולל גם שבחים מגעילים לרב כהנא. לפעמים, גם גופים מוסדיים צודקים לגמרי, ובמקרה זה, מצאה אקו"ם את שביל הזהב, והיא ממש לא העקום בסיפור הזה. ואגב, אני בהחלט אוהב כמה מהחרוזים המצוינים שכתב אריאל זילבר (כי הוא גם משורר מוכשר בהחלט): "שמשון באשתאול היה אכבר גבר/ ואיך אני באשקלון עובד באוטו זבל". לא כולם צריכים לסבול את הריח.
2. את מי עוד מחרימים גיא מרוז ואורלי וילנאי?
בשבוע שעבר שוב פנו אליי מתוכנית הבוקר של אורלי וגיא וביקשו שאשתתף ושוב אמרתי לא (בפעם הרביעית אולי בשנה האחרונה). אלא שהפעם דחק בי התחקירן שהתקשר להסביר לו למה. והסברתי: תראה, בשעתו, אחרי שהערתי כמה הערות לעגניות מתונות על ספר ילדים כלשהו של אורלי וילנאי (לא משהו מיוחד, סתם ספר בינוני ודי חקייני בנוסח "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס), הודיע לי גיא מרוז כי הוא לא מדבר עם מי שכתב ככה על אשתו. כלומר, למרות שגיא מרוז עוד לא התחיל בקריירה הפוליטית המתוכננת שלו ושל רעייתו, הוא כבר דורש שיתחנפו אליו ויעלימו את פגמיו ואת פגמי אשתו הנחמדה והצדקת (היא באמת שומעת ללב העשוקים). מה לעשות שלא בא לי.
ובינתיים אני קורא שגיא ואורלי מחרימים איזשהו כינוס באילת שבו אמור היה להופיע גם אייל גולן. ואני איכשהו לא מת על אקט המחאה הזה. קודם כל, אייל גולן הוא ממש עכשיו על הקרשים. ולא יפה לדרוך על אדם דווקא באותו רגע. רק פחדנים פוליטיים עושים את זה. שנית, לא לגמרי ברור מה קרה שם בסיפור אייל גולן והנערות, ולהחרים אותו כבר עכשיו זה להצטרף לאיזשהו עליהום צהוב במיוחד, רצוף שקרים כנראה וגועל. אני מבין שגיא מרוז ואורלי וילנאי לגמרי טהורים בענייני אישות, אבל מה לעשות שלא כולם טהורים כמוהם. וחוץ מזה, מה רע לשמוע בערב אילתי יפה כמה שירים ים-תיכוניים יפים של אייל גולן (יש לו כמה לא רעים בכלל, גם אם חלק משיריו שייכים, כמובן, למסחרה הירודה של המוזיקה המזרחית).
אני מבין שגיא ואורלי לא ממש בונים על ההצבעה המזרחית בבחירות הבאות, שגיא כבר הודיע פחות או יותר שישתתף בהן. אני בטוח שזה יהיה עם אורלי.
3. לבטל את המנוי או את השר?
ויש עוד: השר אורי אורבך, למשל, קורא לבטל את המנוי על "הארץ" בגלל השתלחותו (המכוערת למדי צריך לומר), של הכתב הביטחוני אמיר אורן בריבוי בעלי הכיפות הסרוגות בפיקוד השב"כ. אורבך טועה כמובן. השר לענייני אזרחים ותיקים (משרד מיותר להפליא) הולך כאן כמובן בעקבות הצעתו האנטישמית המגונה של הגנרל הבריטי בארקר, "להכות את היהודים בכיסם".
אבל אדם אינטליגנטי בישראל חייב דווקא לקרוא את "הארץ" על כל משוגותיו, כי בעניינים מסוימים (למשל, ביחס לזרים) "הארץ" הוא העיתון המתקדם ביותר בישראל, שלא לדבר על ריבוי הכתבות והחדשות והדעות המעולה והאמיץ שלו. אז נכון ש"הארץ" שוגה ומשגה באינספור עניינים, החל מעיוורון מוחלט לסכנות השמאל הפוליטי בנוסח התועמלן גדעון לוי (שפירושן המעשי הוא חיסול ישראל) ועד לכפירה לא אינטליגנטית באלוהים (שתוצאתה היא כל מיני גולגלות קוף ותיקות המוצגות שוב ושוב ב"הארץ" כ"חולייה החסרה בהתפתחות האדם", אין גבול להבל ולגיחוך). אבל בלי עיתון "הארץ" יתבטל טעם מאוד עמוק וחשוב בחיינו. הרבה לפני שהייתי מבטל את המנוי על "הארץ" או את "הארץ" בכלל חס וחלילה (ואם לא יהיו מנויים על העיתון, לא יהיה "הארץ"), הייתי מבטל את המשרד לאזרחים ותיקים, כולל את העומד בראשו, הראוי בהחלט לצאת לפנסיה מוקדמת.
4. הר מירון קרח
פרופ' דן מירון, חוקר הספרות העברית החדשה, הוא אחד משני האנשים (השני הוא מאיר ויזלטיר) שיש לי אליהם כבוד גדול, למרות שאני מזלזל בהם. מה שמשותף לשניהם על כל פנים הוא שהם כתבו דברים חשובים מאוד, לצד שטויות מוחלטות ומגונות, המתאפיינות בסוג מסוים של שנאת אדם כזו או אחרת ושנאת ארץ ישראל במידה זו או אחרת. לויזלטיר עוד נגיע פעם, אני משער. בינתיים נעסוק בדן מירון ששוב השתלח לאחרונה (בראיון ב"ישראל היום") ביוצרת הגאונית נעמי שמר, ושוב הוכיח אטימות קיצונית, כשהסביר למראיינו הכנוע עמר לחמנוביץ, עורך הספרות באותו עיתון, שלא מחה בעדו, כי "בעיניי, יצירתה של שמר היא תכלית הישראליות המזויפת, הסינתטית, המאחדת נוסטלגיה סנטימנטלית למציאות שמעולם לא הייתה, עם כוחנות צדקנית ביחס למציאות של ימינו. איני יודע מה מרתיע אותי יותר - המלל המתחנחן או המוסיקה המתוקה, שהייתה גם בעת שנוצרה מיושנת לגמרי".
אין זו כמובן הפעם הראשונה שמירון נוהג אלימות במשוררות. בשעתו כתב בנוסח דומה על לאה גולדברג. גם היא נהדרת בשיאי שירתה וגם אותה לא הבין. רק מי שלא מבין תחומים שלמים בשירה ובלשון השירה, רק מי שלא מבין תחומים שלמים בנפש בני אדם, רק מי שלא מבין את המהות הישראלית ואת הקסם הישראלי, רק מי ש"לא מבין בשמחה" (כשם המאמר שפרסמתי פעם על מירון במוסף הספרותי של הארץ, בתגובה להתקפתו הראשונה על נעמי שמר עוד באמצע שנות השמונים), רק מי שלא מדבר מתוך נפשו (ולכן מכתיר את אורי צבי גרינברג כגדול השירה העברית, בלי להבין ששירתו של אצ"ג היא בלתי עבירה ברובה, וכי אלתרמן עולה עליו בהרבה), מסוגל להכפיש ככה את נעמי שמר, שהיא משורת ממש מושלמת בסוגה. עברית מדהימה, מוזיקליות מושלמת, אבחנה נהדרת בבני אדם, ואהבה אהבה אהבה לעולם ולארץ ישראל ולישראל.
ולאנשים, לאנשים, משהו שלדן מירון ("מלפפון ים מורבידי" כפי שכונה פעם על ידי גבריאל מוקד ) אין מושג בו. הוא לא יודע מה זו אהבת אדם ונדיבות ("אם לבית בא אורח"), מה זה טוהר ארץ ישראלי ("בהיאחזות הנח"ל בסיני"), מה זו הכינרת שזוהרת בטורקיז, מה זה "אנשים טובים באמצע הדרך" וכמה מדבקת ומושלמת המוזיקה של השירים שלה. מי שיקרא את ספר שיריו המזעזע הראשון של מירון "תולדי קיץ", שכולו לשון מילונית ארכאית (כעין שירה כנענית במרעה), נטולת כל אנושיות מינימלית, יבין כי עניין לנו עם נפש ליטראטית לגמרי, נעולה בתוך עצמה, לא מסתדרת לא עם נדיבות ולא עם יופי ולא עם חום.
כל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד מדן מירון דברים חשובים מאוד ומעניינים להפליא על תולדות הספרות העברית החדשה, שהוא אולי בכיר הבקיאים בה. אגב, נתן זך סיפר לי במקרה ממש בימים אלה, כי ניתק את הקשר עם מירון (ואת השותפות איתו בעריכת כתב העת איגרא) לאחר מאמרו על נעמי שמר בשנת 1984. ונגיד מה שנגיד על נתן זך, בשירה הוא מבין יותר מדן מירון.