ביבי מלך ישראל, נתניהו נסיך נורבגיה

שם הסיפור היפה במיוחד של סביון ליברכט, "סינית אני מדברת אליך", נסב כידוע על משפט ששמעה כשהייתה ילדה מבעד לקיר המשותף לחדר ילדותה ולחדר השינה של הוריה, כשאמא שלה לחשה לאבא שלה, שלא הפסיק לנסות להתעסק איתה: "סינית אני מדברת אליך". כלומר, אתה מתנהג כאילו אתה לא מבין מה אני אומרת לך. אל תיגע בי. אז זהו שאני בא להגיד לכם את ההיפך: "עברית אני מדבר אליכם". לא סינית. כלומר, הרי ברור לגמרי מה אני אומר. עברית פירושה מילים שאנחנו מבינים. ואני מתכוון גם קצת לצלצול המילה "עברית" בשיר של דורי מנור, מתוך ספרו "מיעוט", כשהציע לנו (עוד לפני נתן זך), לצאת אל הגלות, ולהישאר רק עם העברית (שזה כמובן הרבה מאוד, אולי העיקר, אבל בלי הארץ חמדת נפשנו): "אך לנו יש פריס, יש לונדון, יש ברלין!/ נשב על נהרות זרענו ונכרית/ את ז?כ?ר הגול?ה (וכל השאר - עברית)". מתנגן יפה, נכון? גם "וואללה", אגב, זה בעברית. עובדה שזה לגמרי מובן. וואלה?!

ועוד וואללה אחד: ינון מגל, שסיכם איתי על הטור השבועי הזה, לא יכול היה לנחש שמיד על ההתחלה הוא יצטרך להתגונן בפני האשמה האפשרית, שהובאתי לוואלה כדי לשבח את אלדד יניב, המפרסם כאן זה כמה שבועות פרקים מתוך הקומדיה הפוליטית הגאונית שכתב.

אבל מה לעשות שזו דעתי, וכתבתי אותה עוד קודם, וייעדתי למקום אחר, אבל מכיוון שאני עכשיו כאן, לאושרי, דחוף לי לפרסם אותה לפני שמישהו יגזול ממני את הגילוי (ובעצם יש כבר מישהו שגזל חלקית: חנוך מרמרי ששיבח השבוע ב"עין השביעית" את הסרט על אלדד יניב ורני בלייר באותו עניין, אבל עדיין הגילוי הספרותי הוא שלי, אני מקווה). ואני מדבר כמבקר ספרות, העוסק בביקורת ספרות זה כחמישים שנה. משך הזמן אמנם לא מעיד בהכרח על טעם טוב, אבל אתם יודעים: יש לא מעט אנשים שכתבו עליי בעיתונות לאורך שנים שאני "מבקר השירה מספר אחד בישראל" (את זה באמת כתבו לא מעט פעמים, גם בשנה האחרונה, בכל מיני צורות, וגם פרוזה נמדדת כשירה, תפתחו גוגל ב"מנחם בן השירים הכי יפים בעברית" ותראו). והיה גם מי שכתב שאני "מבקר הספרות החשוב ביותר בישראל" (אריק גלסנר ב"מקור ראשון"). גם זה בגוגל. שלא לדבר על דברים טריוויאליים כמו פרס ראש הממשלה לספרות שקיבלתי ופרס ברנשטיין לביקורת, פרסים שיכולים להרשים בעיקר אנשים קצת לא מבינים. וזה ממש לא שאני בא להשוויץ, למרות שגם זה יכול להיות נעים לפעמים. אני בא פשוט לומר את האמת המפתיעה הזאת על הרומן של אלדד יניב, ואני רוצה שתבינו שאני מתכוון לכל מילה, ואולי יש משהו במה שאני אומר.

ועוד לפני שאספר על נפלאותיו של הרומן הפוליטי הזה, עמוס הרכילויות הפוליטיות המבדחות, וכתוב כמותחן משובח ועסיסי במיוחד, עם ציר גדול של תיקון נפשי (שהרי אלדד יניב היה שם, ביחסי הון-שלטון, עד שעשה פניית פרסה בהשפעת אשתו אהובתו ליאור, ובחר בטוב), אספר משהו על אפס יחסי עם אלדד יניב, שהרי אני עלול להיראות בעיני מישהו כמי שהתגייס למסע יחס"צ למען חבר. אבל לא זו בלבד שאלדד יניב איננו חבר שלי. מעולם למיטב ידיעתי לא החלפתי איתו מילה, גם אם ראיתי אותו פעם אחת, ודווקא בנסיבות שהיו עשויות לכאורה לעורר בי טינה כלפיו. זה היה בהפגנה שנערכה מול אולפני קול ישראל בקריה בתל-אביב לפני כשנה וחצי בערך, כשאני עמדתי לשדר לראשונה יחד עם קרן נויבך באולפן "סדר יום", על פי הנחתת מנהלי קול ישראל ורשת ב', ובניגוד לדעתה של קרן נויבך. מול אולפני קול ישראל ציפתה לי באותו בוקר הפגנה מפוארת של אנשים מפוארים נגדי, וביניהם דורון צברי, רני בלייר, וכן, גם אלדד יניב היה שם. לא החלפתי איתו מילה. גם אם נכנסתי לעימות קשה עם חברו, במאי הטלוויזיה המצוין ("שבתות וחגים") רני בלייר. יניב עמד בצד ולא אמר מילה.

מה ידעתי אז על אלדד יניב? מה אתם יודעים? כלום בערך. איזשהו עורך דין, שהיה פעם מקורב לברק ולנתניהו ולשרון ולעו"ד וייסגלס ולליברמן (שנהג לשאול את אלדד שלנו תמיד "איך הזיונים?" נו, איך באמת? הייתם מאמינים שזה ליברמן המעונב והמנופח תמיד?) ואחר כך פרש מהם בכל מיני טענות שנשמעו חשודות או מפוקפקות על יחסי הון-שלטון, וסיפורים שנשמעו חצי דמיוניים וחצי נחותים על דולרים בגרביים (השחורים) של ביבי (אף פעם לא הבנתי את זה. למה לשים דולרים בגרביים אם אפשר לשים בארנק? ובכלל, כמה דולרים כבר אפשר להכניס לשם? אז איפה השחיתות?) וסיפורים כגון זה על שרון וברק ואולמרט ומרטין שלאף ודרעי, ומי לא. הרושם האופטי היה שמדובר באיזשהו תסכול נקמני מן הסוג המוכר, איזושהי טינה אישית מרירה, וממש לא התעניינתי בכל זה ולא האמנתי לכל זה.

אבל הנה אני פותח לפני כחודש וחצי את אתר וואלה ואני קורא הפניה בולטת לפרק הראשון בספרו של אלדד יניב, ואני פותח וקורא ואני לא מאמין: הכל נקרא בלהיטות ובצימאון מוחלט, כתיבה מעולה ממש (אה, האיש אלדד יניב היה פעם עורך "במחנה". אז לכתוב הוא יודע. עובדה). אינספור סיפורים פוליטיים, החושפים לא רק את הביטנה המלוכלכת והצבעונית של החיים הפוליטיים בישראל, אלא גם פורמים למעננו את החוטים הסמויים (והם כל העניין פה). והכל ממקלדתו של מתבונן מקרוב, עד אמת בכיר, ממש בנוסח שהיה נניח יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלביוס, כשהעיד בספריו ההיסטוריים הנדירים על ימי ערב החורבן, ממש מתוך לב הברנז'ה העתיקה ההיא, חצרו של הורדוס וכאלה. אלדד יניב, לעומת זאת, עוזרם הבכיר של הבכירים ביותר, כתב מתוך לב הברנז'ה הפוליטית העכשווית. אצל יוספוס פלבסיוס זה היה בעיקר רצח אינסופי (הורדוס, אתם יודעים). אצל אלדד יניב זו בעיקר שחיתות חמקמקה למדי, נסתרת, כמעט סמויה מן העין, בעיקר סוגים שונים של שוחד, שאף אחד כמובן לא מגדיר אותו כשוחד, בעיקר לא המשחדים והמשוחדים.


יניב כותב בישראלית מוחלטת. בלי טיפת ספרותיות, בלי טיפת זיוף סגנוני, באירוניה מושלמת ודקה, בכישרון כתיבה אמיתי, כולל רמזים מותחניים המושתלים בקצב מושלם. אני אומר לכם: אלדד יניב כתב ספר היסטורי ברמה של "מלחמות היהודים", אבל עם הרבה יותר הומור. בתקווה שאחריו לא יבוא עלינו חורבן (ולא יבוא, כי יש הרבה צדק בארץ הזאת ובהתנהלותה). ככל שירבו ספרים ותגובות מטהרות על חיינו מסוג ספרו של אלדד יניב, כן ניטהר יותר, ונתרחק מחורבן כלשהו.

אין דבר מרענן וחשוב יותר לישראל מחברתו הנורווגית של יאיר נתניהו – כי ככה מחבקים את העולם וככה העולם מחבק אותנו, כמו בימי הזוהר אחרי מלחמת ששת הימים כשמתנדבים (ומתנדבות) מכל העולם באו לקיבוצים. ואם גם מתחתנים לפעמים לבסוף - אני לא בא להקדים את המאוחר, הרי מדובר באנשים צעירים מאוד - מגדילים את עם ישראל ולא להיפך, כי מצרפים אליו עוד אוהבים (בלי שום צורך בגיור, אגב. העיברות הוא הגיור האמיתי, ההשתראלות, ההיהפכות לישראלי, בלי רבנים ובלי בטיח) – ולעומת זאת, אין דבר מסוכן יותר לישראל מן הרחשים הגזעניים הנשמעים מחוגים מסוימים מאוד נגד "הגויה", "הנוכרית", "הלא יהודייה" – ולא רק רחשים אלא התבטאויות בוטות וגסות בראש חוצות, שיבאישו, וכבר הבאישו, את שמנו בעולם, והפעם לגמרי בצדק, ויתורגמו בסופו של דבר בחלחול תת קרקעי עוין לשפת הסנקציות האירופאיות והאמריקאיות, כי אם ארץ הקודש היא מסתגרת ומיועדת ל"יהודים בלבד על פי הרבנות", אז כדאי שנצמצם אותה בשטחה כמה שיותר. אתם לא צריכים כל כך הרבה שטח אם אתם רק ליהודים על פי הרבנות.

אני מקווה שהתקשורת הנורווגית סיפרה סיפור נכון כשדיווחה שראש הממשלה עצמו התגאה בחברתו הנורווגית של בנו במהלך פגישה עם ראשת ממשלת נורווגיה, ארנה סולברג. אם כך, אנחנו יכולים להיות גאים גם בו.

אילן לוקץ' ריכז למעננו בטור לעגני ומדויק, מעולה במיוחד, ששידר ב"חדשות הלילה" של ערוץ 2 כמה מן ההתבטאויות גסות הלב היהודי. זה לא היה מצחיק. אז אריה דרעי, מאבי אבות הגזענות היהודית-המזרחית, כבר אמר "אוי ואבוי לנו אם זה נכון", וחגי בן ארצי, האח המביש, הקנאי והחשוך של שרה נתניהו כבר טען שהנכד יאיר נתניהו "יורק על הקבר של סבא שלו" ושהוא, חגי בן ארצי, "ימנע בגופו מהילד להתקרב לקבר של סבא שלו" (לדעתי מדובר באיומים פליליים המצדיקים התערבות משטרתית).

אבל העובדה שמדובר בבנו של ראש הממשלה אולי תמנע ממשרד הפנים להתעלל בנורווגית המקסימה, אם תרצה למשל להאריך את השהות שלה בארץ, כפי שהוא מתעלל בכל כך הרבה בני זוג לא יהודיים (זוכרים את כתבתה של נעמי דרום, רק לאחרונה, במוסף "הארץ"?) ואולי ישנה עקב כך בכלל את התקנות הבירוקרטיות המבחילות, שנשתלו בימי שלטונו של אריה דרעי ושאר השרים הדתיים לדורותיהם במשרד הפנים, ונועדו בדיוק לצורך זה: כדי למנוע הצטרפות אל העם היהודי והישראלי ולמנוע "התבוללות" כביכול.

אבל הרי זה בדיוק להיפך: התבוללות מתרחשת, בין השאר, כשאתה דוחק מישהו מארצך, ואז הוא גולה עם משפחתו לארץ אחרת. אתה מקשה על נורווגית להיכנס למשפחה הישראלית של בן זוגה ולהפוך לישראלית (הרי אפילו אין נוהל נישואים אזרחי בארץ), אז הוא מצטרף למשפחה הנורווגית שלה, והופך לנורווגי.

אני כל כך מפרגן לסיפור האהבה של יאיר נתניהו. חברתו הנורווגית הופכת אותו בעיני לנסיך אמיתי