הסכם הביניים בין איראן לבין המעצמות מהווה ניצחון משמעותי של נשיא איראן בזירה הבינלאומית. לא זו בלבד שהאופציה הצבאית ירדה מהפרק, לפחות מבחינתן של המעצמות, ולאו דווקא של ישראל, אלא שהסנקציות הכלכליות אשר גרמו הרס עצום לכלכלה האיראנית מוסרות במסורה אך בעקביות. בוועידה הכלכלית בדאבוס יצא שוב הנשיא חסן רוחאני במתקפה דיפלומטית חסרת תקדים, מפויסת מאוד, שכל מטרתה למשוך משקיעים זרים בארצו המשוועת להשקעות עצומות כדי להוציא את עגלת החברה מן הבוץ.
מתקפת הפיוס שלו כוללת רטוריקה מאוד נעימה לאוזניים המערביות. רוחאני איננו מפספס שום הזדמנות בינלאומית כדי לחזור ולהצהיר שכל כוונתו להגיע להסדר קבע בנושא הגרעין. גם אם ישראל ספקנית מאוד לגבי כוונותיו הנסתרות של רוחאני, וייתכן מאוד שנתניהו צודק בקביעתו, העולם המערבי נשאב אל קסם הרטוריקה האיראנית. זאת ועוד; לא אחר מאשר מזכ"ל האו"ם מצא לנכון להזמין את איראן ליטול חלק בוועידת ז'נבה השנייה האמורה למצוא פתרון למרחץ הדמים בסוריה.
מה מונע מנתניהו לבודד את רוחאני? פרשנות
זהו פרדוקס לוגי כי הרי איראן היא המקור לתמיכה בלתי מסויגת בקצב מסוריה ומשענת מוסלמית אולטימטיבית. עם אותו האיש נתעב בעיני העולם המערבי, אסד, ביקש באן קי-מון להגיע להסדר באמצעות המתווך המאוד הוגן - רוחאני. זו פארסה שאין כדוגמתה. למרבה הצער, קולה של ישראל לא נשמע בגאון בסוגיה זו, וחבל. התערבות האמריקנים ולחץ בלתי מתון על מזכ"ל האו"ם הורידו אותו מן העץ המורעל. הבעיה היא שמי שמייצג את האו"ם הכיר, בעקיפין, בזכותה או חיוניותה של איראן להיות שותפה להסדר בסוריה.
התוצאה עלולה להיות גרועה עוד יותר: איראן עלולה להפוך בזמן מאוד קצר לפרטנר לגיטימי בכל כינוס בינלאומי, בכל פורום של האו"ם. ישראל לא פעלה לסיכול כוונותיה הברורות של איראן, ולכן הכישלון צורם מאוד.
אי-אמון מסוכן
מדיניותה האגרסיבית של ישראל בסוגיה האיראנית, הווה אומר פעולה צבאית רחבת היקף לחיסול פיזי של כל מתקני הגרעין האיראניים בה נוטלות חלק כל מדינות המערב, כשלה לפי שעה. המהלך האיראני המאוד חכם להפסיק את העשרת האורניום ברמה של 20% ואף יותר משרת את האינטרס של רוחאני. לא תהיה זו הערכה מופרכת אם נקבע שהשלמת המערב עם מצב שבו איראן תיוותר עם יכולת טכנולוגית גרעינית אינה רחוקה. יש לזכור שמי שבידו הידע והטכנולוגיה הדרושה ליצור נשק גרעיני מסוגל להפתיע בכל רגע. הכול עניין של תזמון והחלטה אסטרטגית, ודחייה של פרויקט זה או אחר אינה, בשום פנים ואופן, חיסול מוחלט.
ישראל בראשות נתניהו החליטה ללכת עד הקצה במדיניות החוץ כלפי ארה"ב וגם אירופה. אנחנו קובעים כאן שאחת הסיבות המרכזיות למצב המסוכן הזה הוא משבר האמון העמוק מאוד בין מנהיגי ישראל לבין מנהיגי ארה"ב ואירופה המערבית. למרות כל ההתלהמות הישראלית הידועה, ארה"ב בראשות ברק אובמה מסייעת לישראל מבחינה ביטחונית כפי שאף נשיא אמריקני קודם לא עשה זאת. אובמה גם התחייב שלא יאפשר לאיראן לייצר נשק גרעיני. גם שר החוץ ג'ון קרי חזר על כך אין ספור פעמים.
עם זאת, ישראל מטילה ספק באמינות דבריהם של אובמה ואנשיו. אחד הגורמים הנוספים והמרכזיים לאי-אמון העמוק בין ישראל לבין ארה"ב ואירופה הוא נושא המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. אין טעם להזכיר את חלקם העצום של הפלסטינים בכישלון השיחות. זו עובדה מוכרת וידועה. הבעיה היא שגורמים ישראלים רשמיים אינם מפסיקים לרגע את התקפותיהם כלפי קרי ובהחלט מנסים לתקוע מקלות בגלגלי המשא ומתן. ראש הממשלה מחריש או מתעלם ממה שאנשיו אומרים בפורומים סגורים כביכול. התבטאות שר הביטחון יעלון כלפי קרי לא הוסיפה לבניית האמון.
ציינו בעבר ונחזור ונזכיר: יותר מדי אנשי ממשל אמריקנים טוענים שאובמה הולך ומתרחק מעיסוקו בסוגיית המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. חוסר האמון בין אובמה לנתניהו, ככל הנראה גדול למדי. קשה לשער שמדיניות החוץ של ישראל תשתנה. יש לקוות שלטובת ישראל, כל הנאמר לעיל יתברר כעורבה ופרח.