פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נביא, לוחם ומהפכן: עזריה אלון שלא הכרתם

      את רוב שנותיו הקדיש מי שהיה אחד מאוהבי הארץ הגדולים למען הסביבה, ולמאבקים שחלקם נשכחו. הוא יכול לרשום על שמו את הצלת הכרמל ואת הקמפיין לשמירת פרחי הבר. "איש חזון"

      עזריה אלון מצלם על עץ. (באדיבות המשפחה)
      "היה לו עוד הרבה מה להגיד". אלון (צילום: באדיבות משפחת אלון)

      "יש אנשים שקוראים על שמם רחוב או כביש, אני חושב שצריך לקרוא על שם עזריה אלון נחל, גב או פרח". כך, במשפט אחד הצליח השבוע הסופר מאיר שלו לגעת בכאב הפרטי והישראלי על אובדן של עוד פיסה מדמותה של ארץ ישראל הישנה והטובה. שלו נשא את דברי ההספד על קברו הטרי של חתן פרס ישראל עזריה אלון, מאבות שמירת הטבע בישראל וממקימי החברה להגנת הטבע - שהלך לעולמו השבוע.

      בשלישי האחרון, ביום של קיץ באמצע החורף, התאספו בבית העלמין של קיבוץ בית השיטה (בו אלון היה חבר במשך 75 שנים) מאות בני משפחה, חברים, מכרים וחובבי טבע מתחת לעצי האורן והאקליפטוס ובאו להיפרד מאלון. ששה מנכדיו נשאו את ארונו וטמנו אותו באדמה אותה הוא כל כך אהב מול נופי הגלבוע המוריק.

      לא רבים יודעים, אבל האיש הצנוע הזה נבחר ב-1987 לרשימת 500 האנשים המשפיעים ביותר בעולם בתחום איכות הסביבה. במהלך שנותיו היה גם חבר בוועדות האקדמיה ללשון לקביעת שמות עבריים לבעלי חיים ולצמחי ארץ ישראל שלא זכו לשם עד אותה עת.

      "עבדנו יחד מ-1950 ועד אתמול. הערצתי אותו. הוא היה השופר של הטבע ושל שמירת הטבע. הוא היה הפרצוף של החברה להגנת הטבע", אמר אחרי ההלוויה פרופ' אמוץ זהבי, שותפו של אלון לדרך הארוכה שכללה את הקמת הארגון הסביבתי הראשון והגדול בישראל – החברה להגנת הטבע. "ראיתי אותו בפעם האחרונה ביום חמישי והוא היה צלול ובהיר, כמו בימים ההם של ראשית התקופה בחברה", סיפר.

      הוא הוסיף על מנהג משונה שהיה לו, לאלון, שנחקק בזכרונו: "היינו עושים ישיבות בערב, והוא היה מנמנם. תוך כדי נמנום הוא היה מוריד את הראש, העיניים היו סגורות - אבל הוא קלט את כל מה שנאמר, עושה את הסינתזה הנכונה ואז פוקח את עיניו וחורץ את עמדתו. אותו דבר היה ביום חמישי האחרון בשעות אחר הצהריים. דיברנו על הבדואים בגליל והוא נמנם, אבל פתאום הוא פקח את עיניו ואמר 'לא, אתם טועים'. הוא זכר את הפרטים יותר טוב מכולנו ודיבר בכוח רב. יומיים אחר כך הוא מת - אבל אני מצטער שזה קרה בגיל 95 ולא בגיל 120 כי היה לו עוד הרבה מה להגיד".

      שעות ספורות לפני פגישתם האחרונה עוד הספיק אלון להגיד את מילותיו האחרונות לאומה כאשר הקליט את הפינה האחרונה שלו בקול ישראל "נוף ארצנו". את הפינה בה דיבר אלון על נושא שמירת הטבע, הוא החל להגיש בשנת 1959 ובזכותה נכנס גם לספר השיאים של גינס כמגיש הוותיק ביותר של תכנית רדיו - במשך לא פחות מ-55 שנים.

      "הראש של אבא היה צלול עד לרגעים האחרונים בחייו. הוא כתב את הפינה בשבוע שעבר והקליט אותה ביום חמישי", סיפרה אביטל אפרת אלון, בתו. "הוא הקליט בקול חלוש שידור פרידה מקול ישראל. הוא נפרד מהטכנאים, מצוות הרדיו, מהמאזינים, מהצ'רקסים, מהבהאים ומבני כל העדות והדתות שעליהם הוא סיפר בפינתו. אחרי שהוא נפרד, הוא הלך לנוח על משכבו בשלום".

      מהשדה לחדר האוכל

      במהלך חייו חיבר אלון עשרות ספרים בנושא טבע וידיעת הארץ, בהם גם ספרי ילדים, שחיברו בין הקוראים הצעירים לבין הטבע והדרכים לשמור עליו. הוא ערך את המדריך לציפורי ארצנו והיה העורך הראשי של האנציקלופדיה של החי והצומח בישראל. ב-2012 הוציא את ספרו האחרון בהוצאת עם עובד. היה זה ספרו האוטוביוגרפי "טבע ואדם" בו הוא גולל את סיפור הדרך הבלתי נתפסת שחוללה שינוי בחברה הישראלית ובהרגליה.

      "גם בבית הספר הריאלי בחיפה ובמחנות העולים, בפרדסי ההכשרה בנען ובימים הראשונים והקשים בבית השיטה, היה כל רצוני להיות אחד מכולם", כתב אלון בזכרונותיו מימי המדינה שבדרך על אחד מרגעי ההתאהבות בטבע. "קיבוצניק מועיל, עובד אדמה, פלמ"חניק מגן הארץ. לא היה כבוד גדול יותר מאשר להיכנס היישר מהשדה לחדר האוכל עם בוץ על המגפיים או להיות שותף סוד למיקומם המדויק של הסליקים מתחת לרפת. איש לא חשב אז על גוזלי השדמית או על פקעות הצבעונים, גם לא אני, לא ממש על כל פנים. אבל לא היה אפשר שלא לראות אותם בעת העבודה בשדה נדחקים מפני הטרקטור. ואחרי העין הרי נמשך הלב".

      עזריה אלון בדרך לחרמון. 1944. (באדיבות המשפחה)
      פגש את כל אנשי הארץ. אלון ברמת הגולן אחרי שנעצר על ידי הסורים (צילום: באדיבות משפחת אלון)

      באותם ימים שירת אלון בארגון "ההגנה" וכמו יתר בני הארץ היה טרוד בנושאים הקיומיים שהעסיקו את העם ערב קום המדינה. בתו חושפת פרטים שמעטים יודעים על התקופה הזאת בחייו. "הוא היה עם חנה סנש בקורס צנחנים", מפתיעה אפרת אלון. "הוא היה מיועד לצאת לשליחות באירופה הכבושה אבל בגלל בעיה טכנית שהתגלתה בסוף הוא לא זכה לשמחתנו לצנוח ביחד עם חנה סנש באירופה הכבושה".

      בימי המנדט הבריטי מצא אלון פנאי ראשון לספק את תשוקתו לטיולים אולם לעיתים נאלץ לשלם על כך מחיר. הוא נעצר על ידי המשטרה הבריטית באזורים אסורים לטיול, ועל ידי הסורים ב-1944 כשטייל לחרמון. למזלו, הוא רק קיבלקנס, ולאחר מכן שוחרר.

      פרופ' יעקב מלכין סגר לפני כשנה מעגל עם הדמות שהעריץ עוד מנערותו. כיועץ האקדמי של המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית הזמין את אלון כאורח כבוד לחלוקת תארי הסמכה לרבנים חילוניים חדשים של המכון בו תמך אלון. "היום אני כבר בן 87, עזריה היה פעיל מאוד בתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת ואני הייתי חניך בתנועת השומר הצעיר. הוא היה גדול מאתנו בשמונה שנים וכבר אז ראינו בו אחד האנשים המשפיעים ביותר על תפיסת העולם שלנו לגבי הטבע בארץ ישראל וארץ ישראל בכלל", נזכר בנוסטלגיה.

      "החשיבות של הגישה של עזריה אלון להגנה על הטבע ולהטבת הטבע שהם התנאי להטבת החיים האנושיים. הגישה ההומניסטית הזאת שהדריכה אותו היא זאת שהפכה אותו בשבילנו כבר אז למורה דרך רוחני".

      עזריה אלון ושמעון פרס (החברה להגנת הטבע , דב גרינבלט)
      אלון ופרס (צילום ארכיון: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע)

      במלחמת העצמאות השתתף אלון בקרבות על משמר העמק וטירת צבי ובקרב על הגלבוע בסביבתו חי את מרבית ימיו. "כולם היו עסוקים בלהפריח את השממה אבל נושא שמירת הטבע היה לחלוטין מחוץ לשיח הציבורי", אמרה בתו.

      "כשהתחלנו לעסוק בנושא לא התעניין בטבע איש, פרט למורים לטבע ולכמה אחדים. עד קום המדינה 93% משטח הארץ לא היה בידי יהודים, והאחוזים המעטים נקנו בכסף מלא כדי לעבד אותם ולהתיישב בהם. הקמת המדינה לא שינתה את התפיסה הזו", כתב אלון באוטוביוגרפיה "טבע ואדם".

      אין מי שיידאג

      "באתוס הציוני של אז לא תפס הטבע מקום. ההכרה בכך העמיקה תוך כדי שיחות שניהלתי עם עמיתי אמוץ זהבי. שנינו הרגשנו שלא די לחשוב ולדבר על כך, אלא יש לעשות לשם כך. הבטנו סביבנו וראינו שאין דואג. במחנות העולים חינכו אותי: אם אתה חושב שיש לעשות משהו, עליך לעשותו. אני חושב שהתכוונו שם יותר להפרחת השממה ופחות לשימורה, אבל המסר נקלט כפי שנקלט. באנו אל מורינו, אמוץ ואני, ואיתם הקמנו את החברה להגנת הטבע".

      "ב-1950 בנו את תכנית האב הראשונה של מדינת ישראל, מה שלימים הפך לתמ"א (תוכנית מתאר ארצית)", סיפרה בתו של עזריה, "אבא, שהיה אז בן 32, ניגש לאנשים שהיו אחראים על התוכנית הזאת, פרש בפניהם מפה ואמר להם איפה יש שטחים שצריכים להישאר ירוקים. הוא הצביע על המכתשים בנגב, על כל הכרמל ועל הר מירון. בימים הראשונים של המדינה כמעט ולא הכירו את המקומות האלה. בנגב ובגליל לא היו כמעט יהודים. זאת תכנית שאבא שרטט להם עוד לפני הקמת החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. הוא היה סוג של נביא. הראשוניות הזאת, של לראות את הדברים הרבה לפני שהם קורים ועוד לפני שאנשים אחרים יודעים לתת שם לדברים הייתה מדהימה".

      עזריה אלון עם ילדיו בנחל ערוגות, 1965. (באדיבות המשפחה)
      בטיול משפחתי (צילום: באדיבות משפחת אלון)

      באותה שנה העמיקה החברות בין עזריה אלון לפרופ' זהבי. "הכרנו במכון הביולוגי-פדגוגי שהיה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב אותו ניהל בזמנו פרופ' מנדלסון המפורסם. זה היה לקראת סוף שנת 1949, מיד אחרי קום המדינה", שחזר פרופ' זהבי. "עזריה למד הוראה בסמינר הקיבוצים וגם אני למדתי שם. הוא אהב לטייל וגם אני אהבתי לטייל אז טיילנו ביחד. מנדלסון היה הנביא של החברה להגנת הטבע. הוא היה האיש שהעלה את הרעיון של שמירת טבע בארץ והוא ניסה לעשות מה שהוא היה יכול. הוא ביקש מאתנו לעשות כמה דברים ואז הגענו למסקנה שצריך להקים חברה שתוכל גם לבצע דברים ולא רק לתת עצות. הרעיון להקמת החברה עלה בטיולים המשותפים שלי עם עזריה".

      אל המאבק הסביבתי הראשון בתולדות המדינה יצאו השניים בשנת 1952. חברת הכשרת היישוב קיבלה זיכיון מהמדינה וזו החלה במבצע ההנדסי הגדול ביותר שהיה אי פעם במדינה: ייבוש ביצת החולה. "חשבו שזה יהיה יוצא מן הכלל לייבש את הביצה ולהביא בכך לתוספת של רבבות דונמים לחקלאות, אבל אף אחד לא חשב שהורגים גם את הים", שחזר עזריה אלון בשיחה שקיימתי אתו מספר חודשים לפני שנפטר. "סוריה ליוותה את מבצע הייבוש בהפצצות יומיומיות במהלכן נהרגו 40 ישראלים ועוד 100 נפצעו. יסוד המעלה וקיבוץ חולתה שענף המשק המרכזי שלהם התבסס על דיג בימת החולה איבדו את מקור פרנסתם העיקרי. בתי גידול ייחודיים לאזור הימה בלבד התמעטו וכמה מינים של בעלי חיים וצמחים נכחדו לחלוטין עם הייבוש. זה היה אסון, אבל הם חשבו שהם עושים מעשה ציוני".

      המאבק הסביבתי הראשון בתולדות ישראל אמנם הסתיים בכישלון, אבל שנה אחר כך ובעקבותיו הוקמה החברה להגנת הטבע. "התייחסו אלינו טיפשים, מצחיקים והזויים. כל המדינה עסקה בהדברת השממה ופתאום באים לפה אנשים ואומרים "רגע. זה לא, וזה לא", אמר אלון בשעתו. ב-1956, שלוש שנים אחרי הקמת החברה, החלו מייסדיה להפעיל לחץ ציבורי על חברי הכנסת ושרי הממשלה להקים את רשות הטבע והגנים. "הממשלה הקימה ועדה שנקראה ועדה לנוף הארץ. הם פתחו את הגן הלאומי קיסריה אבל השקיעו בעיקר בתיירות. אנחנו אמרנו שאי אפשר שיהיו אנשים שגם ייפתחו מקומות לתיירות ומצד שני גם ישמרו על הטבע", משחזר פרופ' זהבי. "אחרי כמה שנים, ב-1963 הלחץ שלנו קרם עור וגידים, הממשלה חוקקה חוקים של שמירת טבע וב-1964 היא הקימה את רשות הטבע והגנים".

      באותה שנה בה הצליחו לייצר את רשות הטבע והגנים כמנגנון ממשלתי שהכריז לימים על עוד עשרות שמורות טבע ברחבי הארץ. חלוצי שמירת הטבע כבר סימנו את היעד הבא: הקמפיין להגנה על פרחי הבר. "באותה תקופה התפרסם שירה של נעמי שמר "הטיול הקטן", סיפר לי אלון. "בבית השני בשורה האחרונה היא כתבה 'אלף רקפות כל אחד קטף'. התקשרתי אליה ואמרתי לה "נעמי, תראי מה את כותבת? היא ירדה לסוף דעתי ותיקנה את השורה מ"אלף רקפות כל אחד קטף" ל"אלף רקפות כל אחד ספר'". ב-1967 תרמה נעמי שמר תרומה גדולה שנתנה דחיפה לקמפיין המצליח להגנה על פרחי הבר וכתבה את הלהיט של אותם זמנים: "וולס להגנת הצומח".

      עזריה אלון בעצרת בשפיים, יולי1953 (באדיבות המצולמים)
      אלון יחד עם רעייתו רות בעצרת בשפיים (צילום ארכיון: באדיבות משפחת אלון)

      אלון המשיך להיות פעיל במאבקים סביבתיים עד ליומו האחרון. לאחרונה אף התייצב בוועדות התכנון לצדם של חברי ההנהלה הנוכחית של החברה להגנת הטבע והשתתף במאבק נגד פרויקט הבינוי על אדמות מתחם תע"ש בשרון בהן נמצאו באופן מפתיע צמחים נדירים וצמחים הנמצאים בסכנת הכחדה. "לפני שלוש שנים, יומיים לפני שנכנסתי לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע, עליתי לרגל לביתו של עזריה אלון בבית השיטה. ראיתי בזה צעד סמלי של הערכה וכבוד, אבל בעיקר רציתי לשמוע מה היה כאן פעם, איך התחילו כל הדברים. לשמוע קצת מורשת קרב ממקור ראשון", נזכר קושה פקמן, מנכ"ל החברה להגנת הטבע הנוכחי. "שנינו ילידי אמצע נובמבר. אני הייתי בן 46 הוא היה בן 92, בדיוק כפול ממני כשלו יש כבר ותק של 60 שנה בחברה במגוון תפקידים.

      "נכנסתי לביתו, פגשתי אותו ואת אשתו, החלפנו קצת סיפורים על המקומות בעמק שבהם הצטלבו דרכי משפחותינו. הוא הספיק לומר כמה משפטים על העבר ולפתע קם והלך לחדר העבודה שלו. אחרי דקה הוא חזר משם עם פתק בידו ובאותה שנייה הבנתי שנכנסתי לתפקיד. בדף היו כתובים עשרה נושאים. שום דבר לא מהעבר. כל הנושאים רלוונטיים, עכשוויים, מהותיים, דברים שעוסקים בלב לבה של החברה להגנת הטבע, עשייתה ואתגריה. דברים שיצאו ממש מלבו. הדברים נאמרו ממבט שאינו מתעלם מהמורשת וניסיון העבר ויחד עם זה, מבט מאוד מבין, מאוד מכבד, תומך ומוקיר את העשייה ואת אלה שעוסקים בה בהווה. וזאת הייתה באמת גדולתו, היכולת שלו להביא הרבה ניסיון וידע להווה תוך מבט לעתיד ולא לשקוע בנוסטלגיה. להיות פשוט עכשווי ולהבין שאת העשייה הזאת עושים הרבה אנשים צעירים, נמרצים, עם כלי עבודה אחרים וזו הייתה אחת הגאוות שלו. להבין שכל שנה מצטרפים אנשים צעירים שניתן להעביר להם את המקל כדי שהם ימשיכו לרוץ אתו הלאה. ואם מנסים רגע להסתכל על הסיפור שלו זה במובן מסויים חלק מסיפורה של מדינת ישראל של אחד מאבותיה המייסדים. לא רק אלה שהניחו פה תשתית ציבורית ופיזית אלא גם אנשי רוח וחזון, כאלה שהבינו שתוך כדי הקמת המדינה הזאת צריך גם להיות קשובים לשיקולי שמירת טבע וסביבה. מתוך ראיית האדם והצורך של האדם בטבע".

      לא רצה להתאשפז

      זמן קצר לפני שנפטר הביט אלון ממרומי 95 שנותיו, הצטער על המאבקים בהם נכשל עם אחיו למסע, אבל גם הביע סיפוק רב מההצלחות ההיסטוריות. "כשהתחלנו לדבר על הפיכת הכרמל לגן לאומי, היו שם למעלה מ-30 אלף דונם שהיו מיועדים לבניית שיכונים שכללו גם תכניות לסלילת כבישי גישה אליהם. את זה הצלחנו להפוך לפארק לאומי שהיום מטיילים בו מיליון אנשים בשנה", אמר בשעתו אלון בסיפוק. "הצלחנו להביא להכרזת הר מירון כשמורת טבע, מנענו הקמה של בתי זיקוק באילת". פרופ' זהבי נזכר כיצד הצליחו למנוע כרייה של אדמת זיפזיף מחופי הים התיכון וכיצד בשנות השמונים הצליחו לשחות נגד הזרמים ששצפו נגדם בשם משק המים, ולהציל את נחל הדן. "בנחל הדן יש מים מצוינים לשתייה ונציבות המים רצתה לתפוס את המים במעלה הנחל באמצעות צינור", משחזר פרופ' זהבי. "אנחנו התנגדנו לזה ודרשנו שיתנו למים לזרום בנחל עוד שלושה ארבעה קילומטרים ושנציבות המים תתפוס את מימיו במורדות הנחל. הקרב היה נראה אבוד. אבל יוסי לב ארי עבר יישוב אחרי יישוב בגליל העליון והצליח לרתום את הציבור למאבק שהביא לכך שהנחל ממשיך היום לזרום".

      עזריה אלון עם אימו (באדיבות המשפחה)
      אלון עם אמו (צילום ארכיון: באדיבות משפחת אלון)

      לפני חודש הידרדר מצבו הבריאותי של עזריה אלון. כשהגיע לבדיקות בבית החולים האזורי, הבין את חומרת מצבו וביקש לחזור לביתו ולסיים את חייו בתבנית נוף מולדתו, מול הר הגלבוע אותו הוא כל כך אהב. "הוא סבל ממחלתו, אבל היה מאוד צלול וידע מה הוא רוצה. למרות שהייתה אפשרות להאריך את חייו באמצעות טיפולים רפואיים, הוא ביקש לא להתאשפז ולחזור הביתה לנוף שהוא אהב ולסביבה המחבקת של החברים והמשפחה", סיכמה אביטל אפרת אלון, בתו של עזריה. "הוא דיבר על כך שהוא כבר בן 95 ובגיל כזה אין ממש אפשרות לתקן את המערכת הגופנית הדועכת באופן טבעי עם הגיל. בסופו של דבר הוא ביקש ללכת בדרך הטבע".