פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתמסד: חמאס הופך לרשות הפלסטינית

      המאמץ הכושל לעתים למנוע מארגונים סוררים לשגר רקטות לעבר ישראל והפסקת הירי מצדו הופכים את הארגון לרשות פלסטינית 2. בסתר, חמאס ממשיך בהכנות לעימות הבא מול ישראל

      אנשי חמאס בעזה (AP)
      חמאס החדש, מאופק, מרסן אבל בונה את כוחו (צילום: AP)

      לרגע קט השבוע נדמה היה שישראל והחמאס שוב על סף הסלמה בעזה. זו התחושה לפחות שהתקבלה בימים האחרונים בעקבות האירועים הביטחוניים בגזרה. עוד נפילות רקטות, עוד מטען חבלה. חמש רקטות שנורו לעבר אשקלון (שש, אחת נפלה בשטח פתוח) בשבוע שעבר וכמובן, הטילים ששוגרו לעבר הלווית אריאל שרון על אף האזהרות החוזרות ונשנות מצד ישראל. מנגד, חיסול של שני פעילים בחזית העממית וניסיון חיסול של איש הג'יהאד האסלאמי. ועדיין, לפחות בשעת כתיבת שורות אלה, חמאס אינו נראה כארגון המבקש ללכת להסלמה מול ישראל.

      יתרה מכך, גם הארגון ששיגר והוכה, הג'יהאד האסלאמי, הוציא ביום רביעי הודעה שבה נאמר כי הוא מבקש לשמור על הפסקת האש. דובר בשם הג'יהאד בעזה דאוד שיהאב אמר כי "פני הארגון אינם לעימות וכי נעשים מאמצים גדולים להשבת התהדיא (הפסקת האש הזמנית) על פי ההסכם מנובמבר 2012 (סוף מבצע "עמוד ענן")". שיהאב ידע כמובן להאשים את ישראל בהסלמה האחרונה. לטענתו, האויב הציוני מפר את ההבנות שהושגו בתום "עמוד ענן". אולם האמת, מה לעשות, מעט יותר מסובכת. על פי מידע שהגיע מעזה, ההחלטה של אנשי הג'יהאד האסלאמי לשגר כך פתאום שש רקטות לעבר אשקלון, לא נבעה מתוך כוונה להסלים את הלחימה מול ישראל בעקבות "פגיעה" בהבנות הפסקת האש. סכסוך אישי בין פעילים של הזרוע הצבאית של החמאס (עיז א-דין אל-קסאם), לבין בכירים בזרוע הצבאית של הג'יהאד ("סראיא אל-קודס") הביא את האחרונים להורות על שיגור שש הרקטות לעבר ישראל.

      כיפת ברזל משגרת טיל ליירוט (AP , Tsafrir Abayov)
      מנעה הסלמה. סוללת כיפת ברזל בפעולה (צילום: AP)

      ניתן לשער שאם הטילים היו פוגעים באשקלון (חמישה מהם לפי מכ"מ "כיפת ברזל" היו אמורים לנחות באשקלון), האירוע היה מסתיים בנפגעים ישראלים וכנראה גם בפעולה צבאית אגרסיבית הרבה יותר נגד עזה. אולם פעולת היירוט המוצלחת של הסוללה וחייליה, חסכה שוב הסלמה מסוכנת בעזה. אין מדובר באירוע הראשון שבו אותו רקטות לעבר ישראל בגלל נסיבות שאינן קשורות כלל ל"אויב הציוני". וגם הפעם העבירה ישראל מסר לחמאס ולג'יהאד באמצעות המצרים כי על הירי להיפסק ומיד אחרת התגובה תהיה קשה במיוחד.

      למאמץ הישראלי-מצרי (ישראל בעקיפין) ללחוץ על הג'יהאד להרגיע את הרוחות, הצטרף הפעם גם חמאס. על אף הרושם שהתקבל מהצהרות פומביות של בכירים בישראל כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו כאילו ההסלמה בעזה היא תוצר פעולותיו של הארגון, הרי שחמאס עצמו עושה לא מעט כדי להביא להפסקת אש מוחלטת מול ישראל. הארגון הקים מחדש כבר לפני יותר מחצי שנה גוף מיוחד (שעליו דווח כאן לראשונה), בשם "דבט אל-מידאן" (כוח הריסון) שפועל 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע כדי למנוע שיגורים לעבר ישראל. הכוח מנה תחילה 600 חיילים אך בחודשים האחרונים קיבל תוספת כוח אדם. הם כפופים ללא אחר מאשר ראש הזרוע הצבאית, מוחמד דיף, שישראל ניסתה מספר פעמים לחסלו ומקבלים את משכורתם מתקציב "עיז א-דין אל-קסאם". הכוח הזה הוכיח גם יעילות מרשימה למדי - אמנם לא הפסקה מוחלטת של הירי כפי שהיו רוצים לראות בישראל, אך ירידה מרשימה ומשמעותית במספר השיגורים בשנה האחרונה.

      כך לדוגמה, בשנה שלאחר מבצע "עופרת יצוקה" ירו הפלסטינים מעזה 370 טילים לעבר ישראל. בשנה שלפני מבצע "עמוד ענן", נורו 898 רקטות וטילים (במהלך "עמוד ענן" נורו 1,406 טילים לעבר ישראל, ממוצע של 150 רקטות ליום. לשם השוואה ב"עופרת יצוקה" נורו 20 רקטות ביום לעבר ישראל בממוצע). ואילו מאז סיומו של "עמוד ענן" ועד דצמבר האחרון נורו 47 רקטות וטילים בלבד. הפעילות הזו של החמאס מייצרת מציאות שונה עבור רוב תושבי הדרום, שבה ניתן להתנהל ברוב ימי השנה בשגרה מסוימת . ועדיין, אלה 47 טילים יותר מדי עבור מערכת הביטחון בישראל.

      דגל "ההתנגדות" יורד לחצי התורן

      הנתון הבא עשוי להפתיע אי אלו בכירים בדרג המדיני בישראל. לפי צה"ל, מאז "עמוד ענן", לא ירה חמאס ולו רקטה אחת. אז איך אם כן אפשר להסביר את ההסלמה החלקית שנרשמה בכל זאת בימים האחרונים? האמירה הבאה כנראה לא תהיה נעימה לאוזני החמאס, אך הארגון הופך לסוג של הרשות הפלסטינית 2 ברצועת עזה, לטוב ולרע. הנימוקים לירי האחרון מזכירים את הימים הלא טובים של הרשות הפלסטינית, שבהם גם כשניסתה והתאמצה, המשיכו החמאס והג'יהאד לירות רקטות לעבר ישראל. וזו בעצם המציאות מבחינת הארגון בימים אלה. גם כאשר הוא מנסה לשמור על הפסקת האש, הוא אינו מצליח בכך. הדמיון מול הרשות הפלסטינית, הוא גם בגלל שהפעילות של החמאס מתבססת בעיקר על הבנות והסכמות מול הארגונים הקטנים והג'יהאד האסלאמי, פחות על אכיפה ואילוץ, כולל מדיניות "הדלת המסתובבת". פעילים שחשודים בחברות בארגוני טרור ג'יהאדיסטים או בירי לעבר ישראל ונעצרים על ידי חמאס, משוחררים בחלוף זמן קצר.

      שוטרי חמאס מחוץ לתחנת החשמל של עזה. 15 בדצמבר 2013 (רויטרס)
      הפסקות החשמל התקצרו. שוטרי חמאס שומרים על תחנת הכוח בעזה (צילום: רויטרס)

      השחרור הזה עשוי להתפרש כחולשה. ארגונים מסוימים בעזה מריחים את הרפיון שאחז בחמאס, במישור הצבאי והכלכלי שנובע מהפלת שלטון "האחים המוסלמים" במצרים ומנצלים זאת לפעולות שבעבר לא הרשו לעצמם לעשות. הקבוצות הללו, אם החזית העממית ואם כאלו המזוהות עם הסלפיה הג'יהאדיה, מבינות שהתמיכה בחמאס הולכת ומתמעטת בקרב הציבור. לראייתם, חמאס יבקש להימנע פעילות נחרצת ואלימה נגדם שתביא לביקורת חריפה בעזה. מכאן אולי התחושה של התרופפות המשמעת בקרב הארגונים הקטנים ברצועה והירי הגובר לעבר ישראל. חמאס מצדו שנדרש להצטרף ל"התנגדות" נגד ישראל, משמיע תירוצים דומים לאלה שהשמיעה בזמנו הרשות הפלסטינית כדי להסביר מדוע לא הצטרפה למאמץ הירי של הארגון. על פי חמאס, התקופה הנוכחית צריכה להיות מוקדשת לבניין הכוח ולא לעימות מול ישראל שיביא את תושבי הרצועה לשלם מחיר כבד מדי בהשוואה לזה שישלמו "הציונים".

      ועל אף ההנחה של הצד הישראלי שבחמאס מבקשים לשמור על השקט והיציבות, לא ברור אם הרצון הזה מספיק לנוכח היעדר ההישגים בחזית הפנים-עזתית. המצב הכלכלי של תושבי הרצועה אינו משתפר, בלשון המעטה. אמנם הפסקות החשמל היומיות התקצרו מ-16 שעות ביום לשמונה "בלבד", אך אין בכך כדי לספק לעזתים עתיד טוב יותר. סגירת המנהרות בעזה הובילה לירידה ניכרת בהכנסות חמאס ובמקביל גם לעליה דרמטית ביוקר המחיה ברצועה. הארגון יכול לאפשר את העברת הסחורות מישראל איך אינו יכול להוריד את מחירן עבור אוכלוסיה שגם כך נחשבת לענייה ונזקקת. לכך צריך להוסיף את הבידוד הבינלאומי שחמאס סובל ממנו: המשבר הקשה מול מצרים, סוריה, ירדן, סעודיה ואפילו איראן שאינה נלהבת לסייע לחמאס לפתור את המשבר הכלכלי שהוא חווה. מעניין לציין שגם טורקיה של ארדואן, מבנות הברית הקרובות של הארגון בשנים האחרונות, לא מיהרה להתייצב לצד הארגון ולשלוח לו סיוע כספי במהלך ימי משבר החשמל הגדול.

      ומנהרות וטילים ארוכי טווח

      ועדיין, למרות הקשיים הכלכליים הגדולים, כמעט באורח פלא, חמאס מצליח להמשיך בתהליך ההתעצמות הצבאית שלו. על אף אובדן 240 מיליון דולרים בכל חודש שנכנסו לקופת הארגון מהמסים על המנהרות ברפיח, חמאס ממשיך לפעול במרץ בפרויקטים הצבאיים הגדולים שלו: ההצטיידות ברקטות ארוכות טווח וחפירת המנהרות. כיום יש בידי חמאס טילים מסוג M-75 שיוצרו בעזה ויכולים להגיע לאזור גוש דן.

      הטילים מוסתרים באזורים מגוונים, כמו בבניינים רבי-קומות, מחסנים או סתם בורות חפירה. עבור הצד הישראלי, השימוש שחמאס עושה בבתי מגורים כדי לאחסן טילים, ייצר דילמה לא פשוטה בעימות הבא: האם לתקוף בניינים בני שבע-שמונה קומות שבתחתיתם מאוחסנים טילים או לאו. גם כעת, באמצעות משקפת פשוטה ניתן לראות בבירור מהגבול הישראלי, את האופן שבו חמאס ממקם אמצעי מעקב כמו מצלמות, על צריחים של מסגדים ומגדלי מים. המשמעות במלחמה הבאה, תהיה שישראל תתקוף כנראה את המקומות הללו ותואשם מן הסתם בפגיעה במסגדים.

      במקביל, פרויקט חפירת המנהרות בעזה, נמשך ביתר שאת. אלה מנהרות התקפיות המובילות לישראל שמספרן נאמד כיום בעשרות וכן רשת של מנהרות הגנה בתוך הרצועה.

      ברור כי ההשקעה של החמאס בכוח האדם והתקציב בפרויקט הזה היא אדירה, מקבילה רק להשקעה ברקטות. המנהרות דורשות כוח אדם מיומן וכן חומרי בניין שאין הרבה בעזה, גם בגלל ההחלטה הישראלית למנוע כניסת חומרי בנייה לרצועה.

      צה"ל חשף מנהרת טרור מרצועת עזה לשטח ישראל, אוקטובר 2013 (AP)
      המנהרות גבוה בסדר העדיפויות (צילום: AP)

      חמאס מצליח בסופו של דבר למצוא פתרונות למחסור הקשה במוצרי בנייה בכל הנוגע לחפירת מנהרות. הבנייה של מנהרה התקפית אל מול ישראל, יכולה להימשך יותר משנה ותעלה יותר ממיליון דולרים. החפירה יכולה להתנהל בעומקים של יותר מ-20 מטרים, באופן שמקשה על צה"ל לאתר אותן בקידוח רגיל. עבור הארגון זהו פרויקט הדגל שחשוב לא פחות מהרקטות. ומי שמפקח מקרוב על הפרויקט הזה, הוא כמובן מוחמד דיף, "הרמטכ"ל".

      חמאס עומד כעת בפתחה של תקופת אי –וודאות. השנה האחרונה הייתה סוערת ומטלטלת במיוחד, שהביאה עמה שינוי אסטרטגי מקצה לקצה. המחצית הראשונה של 2013 הייתה במובנים רבים "העסל", ימי הדבש של הארגון בעוד המחצית השנייה הייתה ל"בסל" - הבצל. ולאן תוביל 2014 בצל התבססות המשטר העוין לחמאס במצרים? קשה לומר בשלב זה. מה שבטוח הוא שבמזרח התיכון בן זמננו, גם לא כדאי להמר.