המפקד נתן את הפקודה: נקמה

כשאהוד א' נעץ סכין באהוד ב'
לכל הטורים של אלדד יניב

אהוד ברק אוהב את הפרידות שלו עם הרבה דרמה. כמו אז עם נאווה, בכותרות ענקיות מרוחות מצד לצד בעיתונים. אחרת איך יידעו מי המלך ומי ניצח? אז ברגע אחד, ביום חמישי קצת לפני חצות, הוא החליט להיפרד שוב בדרמה – והפעם ממני. בעזרת המוקדנים של חברת ביפר, שידר ברק הודעת דובר קצרה ודרמטית באס-אמ-אס לכתבים הפוליטיים: "שר הביטחון פיטר לפני שעה קלה את יועצו הבכיר". וכך, דקות לפני שה-6 בדצמבר 2007 הפך ל-7 בדצמבר, אהוד ברק יצא מחיי ושוב לא ישוב.

ברק השליך אותי, גם אותי, מהקומה ה-14 של משרד הביטחון – ורכבת הרים של עשר שנים וקצת סיימה את הלופ האחרון שלה. עשר שנים שבהן מילאתי תפקיד משמעותי במלחמתו על הכיסא, פעמיים, ובניצחונות גדולים, הגיעו לתחנה הסופית. אז למה להכיר תודה אם אפשר שלא? ולמה רק לפטר כשאפשר להשפיל? ולמה בקטן כשזה הכי כיף לו בהכי גדול? אז רגע לפני השבת הודיע ברק לאומה, כאילו שזה הטריד את מנוחתה, על פיטוריי – ופרץ למשדרי הטלוויזיה בחצות.

את ברק הכרתי אצל דובי ויסגלס, כשלמדתי את המקצוע כמתמחה צעיר וכשהוא הסתבך בפרשת צאלים. אצל ויסגלס גם למדתי שמפוליטיקאים לא לוקחים שכר טרחה. זה לא שווה ולא משתלם, כי הם לא כל כך אוהבים לשלם. אבל כמו במכולת, הם מחזירים בהקפה. או יותר נכון רושמים על החשבון ומחזירים מהברון בריבית גדולה. כך ויסגלס טיפל שנים במשפטי הדיבה של שרון ובעניינים המשפחתיים. את שכר הטרחה הוא גבה מהמקורבים של שרון שהפכו לקליינטים שלו. לא במקרה, אבל ככה יצא. למשל סמי שמעון, שקיבל טונות של קרקעות חקלאיות בהבטחה בעל פה של שר השיכון אריק שרון. למשל מרטין שלאף, בעסקאות הקזינו או השלום תמורת הז'יטון.

כמה שנים מאוחר יותר הפכתי לוויסגלס משופר. ככה טיפלתי שנים באביגדור ליברמן ובפואד בן אליעזר, שסיפקו עבודה משפטית לאוגדה שלמה – בלי חשבון ובהקפה. אבל גם ליברמן לא אוהב להישאר חייב. אז ליברמן, שר התשתיות הלאומיות, דאג שמע"צ ונתיבי איילון יעבירו את תיקיהם למשרדי. מה יש? הוא עדיין עורך דין צעיר אבל הוא מצוין בלעשות חוזים. ושירוויח קצת, בשביל זה יש חברים.

גם בן אליעזר לא נותר בצד. שבע רצון מהתוצאות המשפטיות בענייניו המפלגתיים, הוא דאג שאתוגמל באמצעות המשאבים הלאומיים. וכך נותבו המחלקות המשפטיות של התעשיות הביטחוניות היישר למשרדי. ואחריהן העיריות שבראשות המקורבים שדואגים למלא את הקלפיות במפלגה, והמועצות האזוריות. תוך כמה שנים הפכו 30 המטרים של המשרד שלי ל-1,000 מטר מרובע ב-4 קומות.

ואז החליט ברק שהוא עשה מספיק לביתו – ושהגיע הזמן לחזור לגלגל. הוא מינה אותי למנהל הבחירות הפנימיות שלו במפלגת העבודה. בחינם? מה פתאום. אבל למה שישלם מכיסו? טלפון אחד לגליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי. ועוד אחד לדוד גרנות, מנכ"ל הבינלאומי. נילי, את מי אנחנו מכירים בבנק הפועלים? תעבירו אל יניב בהקדם תיקים. כמובן, על פי הנהלים ורק על פי ההוראות, אבל תדעו שהוא הכי טוב. אכזר גדול בגביית חובות. וחוץ מזה, אני עוד מעט חוזר ויהיה טוב. וגליה, ד"ש חמה בבית ליהושע. ונילי, תזכירי לי איך קוראים לאישה של גרנות?

בשנים ההן ליד ברק עשיתי בשבילו הכל. הוא זיהה מיד למה אני מסוגל. שנים בסיירת מטכ"ל פיתחו אצלו חוש ריח מיוחד לאנשים כמוני שהיו מסוגלים לחצות גבולות. עם אנשים נורמטיביים זה מתחיל בקטן: עוד משימה שמוטלת עליך, עוד הצלחה, עוד הכרה שהחשוב אומר לך שאתה הכי חשוב. ואז נחצה עוד קו אדום ועוד אדום עד שמתנגשים בשחור.

עזרתי לברק לחזור לראשות מפלגת העבודה בהצלחה גדולה. ברק התיישב בטבעיות על עור הצבי במשרד הביטחון. עמי איילון הובס, עמיר פרץ נזרק ואהוד אולמרט, אז ראש הממשלה, הפך בסקרים לאות מתה. שוב זה היה ביבי נתניהו ואהוד ברק, ראש בראש, על כיסא ראש הממשלה הבא. ועדת וינוגרד התחפרה בעדויות והסתבכה. היו הרבה ציפיות וברק אהב לוודא הריגה. אולמרט הפעיל את כל העולם כדי לנסות להשפיע על חברי הוועדה, לעגל ולטשטש.

מידע חם מדיוני הוועדה הסגורים הגיע לאוזניו של ברק: הוויכוחים בין החברים, ההתלבטויות, המיליטנטיים, הנגררים. אז למה להישאר עם כל המידע הלוהט הזה לבד? האסטרטגיה של ברק הייתה כמו תמיד תכסיסנית. זה חשוב שהכל יהיה בעיתון, ככה חברי ועדת החקירה ימצאו את עצמם נעולים באמירות ובהתבטאויות בחדרים סגורים שהופכות לכותרות מודפסות בעיתון. מצמרות עצי הדפוס חברי הוועדה כבר יתקשו לרדת. היה ברור של?ידיעות אחרונות? לא ניתן יהיה למכור את הסחורה החמה שהיא בעצם עמוד תלייה לאולמרט, חביב העיתון. ל?ישראל היום? אין אפילו מה לפנות, כי שם ביבי צריך לנצח את ברק. אז בוא נלך לכספית, שלא מרגיש חייב לאיש. זה המוצא האחרון.

העיתונאי בן כספית דרש לדעת מי המקור. זה תמלילים שלמים מדיונים סגורים, אני לא יכול ליפול. ברק סירב לספר. אבל ביקש שאסביר בשיחה מאוחרת לכספית, שהוא הרי מכיר אנשים. תשאל אותו אם הוא יודע שאני ומנחם מכרים ותיקים? אבל אל תענה. זה כנראה הספיק, כי כספית פרסם בהרחבה וזה עורר סערה גדולה, בלי הכחשה. מנחם היה מנחם עינן. חבר ועדה אבל גם אלוף שברק מכיר מהצבא שנים. ברק אף פעם לא הסגיר אותו כמקור, אבל חייך כשכספית שאל אותו אחר כך – ובעצם אישר.

כמה דקות קודם להודעת האס-אמ-אס שבה בישר ברק לאומה על השלכתי מהקומה ה-14 לאדמה, סיימתי אצלו פגישה סוערת. לכאורה ויכוח טיפשי ומשעמם על נוסח חדש לתקנון מפלגתי אבל בעצם משהו משמעותי הרבה יותר.

ברק תכנן להפר את הבטחת הבחירות הראשונה שלו מהפריימריז מול עמי איילון: לפרוש מכיסא שר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט עם פרסום הדוח הסופי של וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. ברק רצה עוד כוח במפלגה כדי שהוא יוכל לעשות זאת. אני חשבתי שאסור לתת לו עוד כוח, כדי שהוא לא יוכל. חשבתי שזה יחזיר אותו למי שהיה בכהונה הראשונה. עם בדיית הזקנה מהמסדרון, המהפכה האזרחית, גיוס לכולם, רק לא ש"ס ומה לא – מפר הבטחות סדרתי. עוד פוליטיקאי שסחף ושכח. עוד אחד ששיחק בתקווה שלנו. בראש שלנו. עוד אחד.

בכהונה הראשונה עזרתי לברק להתל לאורך כל הדרך. משחר של יום חדש ואסד ואין פרטנר ועד התפוצצות החלומות ברחובות. היה לי נוח ומשתלם לא לשאול שאלות, לשתף פעולה. בפעם השנייה, לקראת הכהונה החדשה, הסברתי לו שבעת הזו אין לו פרטנר לזה. לא אני. הזכרתי לו שפוליטיקאי שמפר הבטחות מקבל רק וואן-ווי טיקט הביתה. לפני שהחלטתי אני ללכת הביתה, הוא החליט בשבילי. עזבתי את לשכתו בצעקות.

בקושי הספקתי להגיע הביתה, 200 מטר בקו אווירי, וכבר במהדורת חצות שידרו את הניוז. ?דרמה במשרד הביטחון: ברק פיטר את מקורבו?, נכתב על מסך הטלוויזיה שלי, בעוד שבטלפון שוחחתי עם שלום שמחון ואיתן כבל. כך באו לקיצן כמעט עשר שנות היכרות ועבודה משותפת. עשר שנים ברוטו, כי נטו זה היה הרבה פחות, וכלל נתק ארוך מאז אהוד ברח והשליך כמו חפצים עשרות מפעיליו שנחקרו בפרשת העמותות, בגללו. לחלקם יעצתי משפטית ולקחתי צד, מבלי שיהיה להם מושג ירוק כיצד גייס ברק כספים ואיך? מאיפה הביא, מה לקח במה לא השתמש ומה מעולם לא החזיר? כמו שעשה לשלאף.

אבל בסוף השבוע שאחרי חתכו את ברק לגזרים באתרי האינטרנט. הבגידה בי, עוד בגידה, עוד נבגד, האופי שלו. כבר בשבת עבר ברק להתקפה. על הבוקר ארז את פואד ונסע לווילה של עו"ד משה שחל בקיסריה. גיליתי שאלדד ניסה לגנוב את המפלגה, טען, בואו נלך נגדו יחד למשטרה. שחל התגלגל מצחוק וזרק אותו מביתו. תתפור תיקים לבד, לא איתי. אבל ברק לא נרגע. חוץ מהשפלה, אין דבר שעושה לו חם בלב יותר מנקמה.

אחד אחד צלצלו הקליינטים הגדולים שלי בדאגה. מה קרה? מה איתך? שמענו מברק שעשית דבר נורא. גנבת מפלגה. ואז הגיעו הטלפונים מהבנק. ועוד בנק. ועוד אחד. מה עם התיקים? אנחנו רואים שאתם במשרד לא כל כך מתקדמים. הטיפול המשפטי שלכם די מביך ולא אכזרי לחייבי המשכנתאות. אולי נפסיק?

ואז עוד טלפון דחוף מעמאן. על הקו היה עמי סגיס, חבר טוב שלי ולקוח גדול. מנכ"ל גרנית הכרמל, בעל הבית של חברת הדלק סונול. סגיס היה גם חבר טוב ולשעבר של ברק. אלוף במיל', רע לנשק. תשמע, תכף יפנו אליך מהעיתון גלובס עם איזה קשקוש שסונול מסיימת את ההתקשרות איתך, אמר לי. הם אומרים ששמעו את זה כהדלפה מדובר משרד הביטחון, בשושו, בשקט. ביררתי שם בפנים. אתה יודע שיש לי שם קשרים. אבל זה לא יקרה, אתה יודע שיצטרכו לדרוך עליי כדי שזה יקרה. אתה עושה עבודה מצוינת, אז שב בשקט. אני מזהיר אותך, אל תגיב. שמעת אותי, ילד? מחר אני בתל אביב. מנחם לא עונה לי, אבל בתל אביב הוא יענה. לא תהיה לו ברירה, למנחם.

מנחם זה מנחם עינן. ההוא מכספית. החבר של ברק. אבל מנחם עינן הוא גם הבוס של סגיס.

במעלית לביתי שאלתי איך אני מבשר זאת לליאור. זה היה כבר מאוחר בסופו של יום עבודה ראשון בלי ה-פוליטיקאי שלי ומקורביו, הקליינטים שלי שמתפזרים כמו נוצות אחריו. פתחתי את דלת הכניסה לאט, בחשש. השקט בבית חיבק אותי חזק. הילדים ישנו, ליאור נרדמה. זה רק אני ועצמי עכשיו. אני צריך לספר לה לפני שתקרא על הבוקר בעיתון – כך רגיל ברק. ניצחון שלא יודפס בעיתון לא נחשב. צעדתי לכיוון חדר השינה וליאור התעוררה. מה חשבת? היא עודדה אותי באהבה, בדאגה אבל גם בתקווה שסוף סוף אלמד איזה שיעור. מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם.

תגיד, יכול להיות שהברק שלך דיבר עם מנחם שלי? שאל אותי למחרת סגיס בתל אביב, המום כשלא הצליח לגלות מי נתן את ההוראה ולא ידע איך הופכים את הקערה. כי זה משונה, זה כאילו שהתקבלה פקודה בשרשרת: להפסיק לעבוד איתך – ומיד. היחידות קיבלו הוראה: חזל"שו, חוזרים לבסיס.


טקסט זה מבוסס על הפרק השביעי מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב.