תארו לכם את הסיטואציה הבאה: בחירות. נבחר שר ביטחון חדש. תפיסתו הביטחונית של השר החדש אומרת כי כדי ליצור הרתעה בקנה מידה מספק, עלינו לכבוש חלקים מסיני, לחזור לשלוט בעזה וליצור מסדרון של שליטה מלא בחיילי חי"ר ובטנקים בשטח שבין הגבול הצפוני לבין ביירות. התפיסה היא ביטחונית לחלוטין ואינה קשורה לתפיסתו הפוליטית של השר.
האם השר יוכל ליישם את תפיסתו הביטחונית החדשה והחדשנית? בוודאי שלא לישראל יש מדיניות ביטחונית ברורה הנובעת מתפיסות ביטחוניות מבוססות, מציאות מדינית מחייבת, ובעיקר הידיעה כי תפיסה ביטחונית היא לא קפריזה פרסונאלית התלויה בשיגיונותיו ושיגעונותיו של איש. יהא אשר יהא. את מדיניות הביטחון קובעים הממשלה, מומחים, מדינאים וכמובן הרמטכ"ל ואנשי צבא אחרים לאורך שנים, בין אם מדובר בליברמן כראש ממשלה ובין יהיה זה ניצן הורביץ.
אנחנו יכולים לדבר על המדיניות הביטחונית של ישראל, על מדיניות החוץ, ועל מדיניות כלכלית ששולטת פה כבר שנים. אני מעוניין לשאול שאלה פשוטה: האם יכולים אנו לתאר את מדיניות החינוך של ישראל? האם מישהו יכול להתחיל את המשפט: " על פי התפיסה החינוכית של מדינת ישראל, התלמידים זכאים ל..... הם יקבלו את..... יידעו.......... ומחויבים......" ואז גם להשלים את החסר?
ודאי שלא! החינוך בישראל מעולם לא עניין את המנהיגים יום לאחר הבחירות. הוא אפילו כמעט שלא הוזכר בתעמולות הבחירות לפני (עד כדי כך!). עלינו להסתכל במראה ולהודות: לא אנשי חינוך מנהיגים אותנו כי אם גנרלים שגורל החינוך של ילדינו לא נוגע בהם כלל וכלל. וזו הסיבה ששרי החינוך הצצים חדשים לבקרים יכולים לחולל "מהפכות" פופוליסטיות ורועשות, לצבור כותרות, להפסיד בבחירות הבאות ולראות את יורשם מחולל "מהפכות" חדשות, צובר כותרות חדשות וכן הלאה.
וכל זה על חשבון התלמידים ועל חשבון הרצינות המתחייבת כאשר רוצים לקבוע מדיניות אמתית ארוכת טווח. את מדיניות החינוך של ישראל צריכים לקבוע הטובים שבין אנשי החינוך, אנשי אקדמיה בכירים, אנשי רוח, מרצים, , אנשי שטח ואפילו אנשי כלכלה. בלי אף פוליטיקאי זמני כזה או אחר. אלה האנשים שצריכים לשבת על המדוכה ולהתוות דרך אמתית שתחל בגן הילדים ותישזר כחוט השני דרך בית הספר ועד לסיום האוניברסיטה. הו אז נוכל לדבר על המדיניות החינוכית של ישראל ועל תפיסתה החינוכית. עד אז נקבל כל ארבע שנים, ביטולי בחינות, הגרלות, קיצורי חופשות ובעיקר: הרבה כותרות ללא תוכן ממשי.
ולגופה של הרפורמה
1. צעדים פופוליסטיים קל לבצע. על צעדים ממשיים ומשמעותיים בעיקר קל לדבר . פרט לדיבורים עתידיים וערטילאיים במקרה הטוב והתעלמות מוחלטת מצעדים אמתיים לשינוי פני החינוך במקרה הרע לא ראיתי דבר. מעמדו ושכרו של המורה? נדאג לזה בעתיד. מר פירון היקר, מצער שלא הבנת עדיין שבזה היית צריך להתחיל. מעמד משמעותי ושכר גבוה למורים ימשוך לתחום את הטובים שבבנינו ובבנותינו, ואיני צריך להסביר כיצד צעד זה ישפר את פני החינוך, בלי תכניות גרנדיוזיות של ביטולי מבחנים, ביטולי חופשות וכו. מעמדם הנחות של התלמידים המוכשרים במקצועות ההומאניים ושאינם שולטים ברזי הפונקציות? "מעמד מדעי הרוח ישתפר...איך? מה התכנית? מה הרציונאל? לא ידוע...אבל יהיה בסדר...
2. לא בחינת הבגרות בגיל 17 ולא הפסיכומטרי משקפים בהכרח את יכולותיו של התלמיד, כישוריו ו/או הפוטנציאל הגלום בו. בין חבריי לספסל הלימודים דאז אני מוצא עורכי דין, אנשי מחשבים, מנכ"לים, אנשי תקשורת, רופאים ועוד. חלקם הגדול למד בחו"ל. או לא למד כלל, זאת משום שלא יכלו לחשוב אפילו לדגדג את הרף הבלתי מציאותי שאותו מציבים המוסדות האקדמיים בארץ. כולם עושים חייל ומצליחים מאד. איש איש בתחומו. חלקם, לצערי, עושה זאת בחו"ל. אגב, כמעט כולם, יצוין, היו די גרועים במתמטיקה...ואני תוהה מתי הפיקציה הזאת של 'הטובים למתמטיקה' תיעלם.
אני מניח שגם שר החינוך מבין זאת. אך הפתרון המוצע עדיין כולל בתוכו את שני המבחנים בהרכב כזה או אחר.
אני תוהה מתי יופנם כי אי אפשר להסתמך על בחינה אחת ויחידה שנעשתה בגיל העשרה כדי לקבוע האם התלמיד מוכשר להיות עורך דין, מהנדס, רופא ושאר מקצועות מעוררי מיצי גאווה אימהיים. הבגרות חייבת להישאר אמנם, כי צריך כלי מדידה אובייקטיבי וגורף ללא אפשרויות להטיות הנובעות מרמתו המקצועית והמוסרית של בית הספר, אך חייב להיות כלי בדיקה נוסף, כלי אמתי והוא: מבחני כניסה במוסדות האקדמאיים עצמם. מבחנים המתאימים לכל פקולטה ופקולטה.
הכישורים הדרושים כדי להיות משפטן טוב הם לא אותם כישורים הדרושים כדי להיות רופא טוב. זה גם הזמן לגלות: לא משפטן טוב ולא רופא מצטיין שניהם לא חייבים להצליח ב 5 יח' מתמטיקה. עדיין, כיום, לתלמיד המקבל 100 ב5 יחידות מתמטיקה יש סיכויים גבוהים יותר להתקבל מאשר תלמיד שעושה 2 יחידות ספרות למשל...
3.קיצור החופש הגדול. על תיאטרון האבסורד הזאת כבר כתבתי כאן
4. נמצא המוצא לשיפור מעמדם של ערביי ישראל ולסיום קיפוחם: הוראה בשפה העברית בקרב המגזר הערבי! כמה נוח נכון? לטענתו של השר זה המפתח האמיתי לגשר שיחבר בין שני העמים! אני דומע מן ההברקה...
לא שוויון זכויות, לא שיפור התשתיות בכפרים, אפילו לא חיוב לימוד השפה הערבית ותרבותה בקרב תלמידים יהודיים. מעניין מה הצעד הבא? חיוב הערבים בהחלפת הכפייה בכיפה? לא כי אנחנו יהירים וגזענים חס ושלום, אלא למטרת קירוב הלבבות בין העמים כמובן!
5. לבסוף: נפגשת עם 800 אנשים שונים, מורים ואנשי חינוך, קראת מאות מחקרים וההחלטה שהגעת אליה היא ש"עגל הזהב" הוא בחינת הבגרות?!?! עצוב! אם נניח לרגע את עניין מעמד המורה בצד, מובן כי מה שצריך לשנות הוא תוכנם של הדברים הנלמדים ולא מספר בחינות הבגרות. גם המורים וגם התלמידים מתרעמים על למידה ללא חשיבה. אם כך, בוא נלמד את התלמידים לחשוב, להסיק מסקנות ולהתבטא ואז נבחן יכולות אלו בבחינת הבגרות. יהא מספרן אשר יהא. במקום לדרוש כי יזכרו בעל פה כמה אסירים הובלו לאשוויץ בחודש נובמבר 1942 ומי היה מפקד המחנה באותו חודש, בוא נלמד את התלמידים מהי המשמעות של המחנה, נדבר על זה, נביא עדויות ותמונות ואז המחנה כסמל יישאר חקוק בקרב התלמיד. מי היה המפקד? כך או כך הוא לא יזכור זאת. כך או כך אין לזה חשיבות אמתית. למה לבחון על כך?
אז מה היה לנו עד עכשיו?
מילים, מילים ועוד מילים: "למידה משמעותית", "אידיאלים", "שיטות חינוך", "מהפכה " ועוד קצת "למידה משמעותית" ועוד ועוד... הצרה היא שכדי לגבות את המילים מתבצעות פעולות גיבוי שלא יצעידו אותנו לעבר שום מקום משמעותי, מהסיבה הפשוטה שבינן לבין המילים ומשמעותן אין אפילו קשר דמיוני. או כפי שנאמר בשורה הנפלאה בשיר הנפלא: " מילים מילים ואת משמעותן יבוא לו גל ישטוף אותן"!
גלעד מאירסון הוא מורה ומחנך בבית ספר באילת