לא במקרה עומדות מחבלות מתאבדות קווקזיות מאחורי לפחות שניים משלושת פיגועי הדמים האחרונים ברוסיה, שהתרחשו על רקע פתיחתה אולימפיאדת החורף בסוצ'י. הפיגוע הראשון אירע לפני כחודשיים. תושבת הקווקז התפוצצה באוטובוס ושבעה בני אדם נהרגו. הפיגוע השני היה בוולגוגרד: 18 בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. יום לאחר מכן, התפוצצה מכונית ממולכדת בפיאטיגורסק, גם כן בקווקז. הפעם, נהרגו שלושה.
מתברר, שהקווקז מצמיח נשים-מתאבדות. בעידן של אי-יציבות חברתית, מתחזק מעמדן של הנשים, גם בחברות מסורתיות שכאלו. הסיבה פשוטה: במצב חברתי יציב, נשמרת העליונות החברתית הגברית ואילו הנחיתות הנשית מונצחת. רק כאשר המערכת מתערערת יכולות הנשים לפרוץ. כך המצב בקווקז של היום, כך במחוזות רבים ברחבי הגלובוס, וכך גם בהיסטוריה היהודית שלנו.
המצוקה שבה היו נתונים בני ישראל, על פי הסיפור המקראי, העניקה למרים הנביאה חופש פעולה, וכך גם לכלל הנשים אשר הצילו את תינוקות ישראל מגזירת פרעה. זכורות לכולנו המיילדות שפרה ופועה, יוכבד אם משה ובת פרעה.
התקשורת הרוסית מכנה את המחבלות הצ'צ'ניות "אלמנות שחורות". כלומר, נשים המוכנות להרוג ואף להיהרג, כדי לנקום את מות האב, הבעל, האח או הבן, שנהרגו מאש הכוחות הרוסיים. ומתברר, שפיגועי ההתאבדות של הנשים, מעוררים עצבנות מיוחדת בקרב השלטונות ברוסיה. בין השאר, בגלל שהנשים הצ'צ'ניות יכולות לנוע בחופשיות רבה יותר מאשר הגברים הצ'צ'נים, הנתונים להטרדה מתמדת של הצבא ושל שירותי הביטחון של רוסיה.
ומדוע הנשים הצ'צ'ניות מסכימות להפוך לזרוע הביצוע של המאבק הלאומני של עמן? לרוסים יש תשובה. על פי ההודעות הרשמיות של מוסקבה, המתפרסמות באמצעי התקשורת, הגברים הצ'צ'נים מסממים את בנות-עמן בסמי הזיה, אונסים אותן ומצלמים את האונס בווידאו. לאחר אירוע כזה, אין לצעירות בחברה מוסלמית-שמרנית כל סיכוי לחזור לחיים נורמליים בצ'צ'ניה. נותרה להן רק ברירה אחת: לפוצץ את עצמן עם חומר נפץ, ולגרום לרוסים נזק בנפש וברכוש.
כשהקרמלין התחיל לדאוג באמת
סיפורים על "האלמנות השחורות" נפוצים מאד בימים אלה בתקשורת הרוסית, שיודעת לספר שעשרות, ואולי מאות "אלמנות שחורות", כבר ממתינות ברוסיה להנחיה לצאת לפיגועי טרור חדשים. תושבי הקווקז לא השתלבו מעולם בקיסרות הרוסית ובברית המועצות. התפרקות האימפריה ב-1991 נראתה בעיני עמי הקווקז כהזדמנות היסטורית לזכייה בעצמאות. באותו הזמן חדר גם האיסלאם הרדיקלי לקווקז: הוא משך תשומת לב אמיתית, רק כאשר הטרור יצא מגבולות הקווקז לרוסיה גופה. רק אז, בקרמלין החלו לדאוג באמת.
בשתי מלחמות, שהן למעשה מלחמה אחת, התכתש השלטון הרוסי עם כמיליון וחצי צ'צ'נים-מוסלמים שביקשו עצמאות, וניסה לכופפם כרצונו. במלחמה הראשונה, פלשו בדצמבר 1994 כוחות רוסיים לצ'צ'ניה מתוך הנחה מוצהרת, כי יכניעו את צ'צ'ניה תוך שבועיים. אלא שהחיילים הרוסים גילו מוטיבציה נמוכה. הציוד הצבאי היה פגום ולצבא האדום לא הייתה תורת לחימה מסודרת, שהתאימה לסוג ההתנגדות שהפגינו הצ'צ'נים.
וכך, לאחר שנתיים של לחימה עיקשת, תפסו המורדים את העיר גרוזני, והצליחו לנהל מו"מ תקיף עם שלטונות רוסיה בתיווכו של הגנרל אלכסנדר לבד. הוסכם, כי בתום חמש שנים (2001) יוכרע מעמדה של צ'צ'ניה במשאל עם. אך, ככל כנראה, רוסיה לא התכוונה לקיים את ההסכם שעליו חתמה. לאחר שורה של פעולות טרור במוסקבה ב-1999, שהמשטר מיהר לייחס אותם למורדים הצ'צ'נים ואשר מאחורי רובם עמדו אותן "אלמנות שחורות", נכנס הצבא הרוסי לצ'צ'ניה בפעם השנייה.
גרוזני נכבשה תוך זריעת הרס נורא. הכיבוש הרוסי היה ברוטלי, אזרחים חפים מפשע הוצאו להורג, נשים ונערות נאנסו ונעשו מעשי שוד וביזה לרוב. רוסיה אינה יכולה להסכים לעצמאות צ'צ'ניה, כי לרוע מזלה של האחרונה, היא יושבת על תוואי צינור הנפט המיועד שבין הים הכספי לרוסיה. הצ'צ'נים, שהמבנה החברתי-השבטי קובע בהם את השליטה, ולא המערכת הפוליטית הממוסדת, הוכיחו שלא יסכימו להמשיך לחיות תחת השלטון הרוסי ותחת המנהיגים שבחרה מוסקבה בעבורם.
להתאבדות של בת ה-19 קדם שכול כפול
הנשיא ולדימיר פוטין נוהג לדבר על הצ'צ'נים כעל אומה של טרוריסטים, ואת המלחמה בצ'צ'ניה תיאר כמלחמה נגד הטרור. יש לו על מה לסמוך: מנהג "נקמת הדם" עדיין רווח בקרב הצ'צ'נים והעמים האחרים בקווקז. פיגועים רבים בוצעו על ידי קרובי משפחה של קורבנות של הצבא הרוסי. ואם אין במשפחה גבר היכול לנקום את דמו של ההרוג, באה במקומו האישה.
הראשונה הייתה ביוני 2000. צעירה צ'צ'נית, קאלה באראגייבה, נהגה משאית נפץ שהרגה 27 חיילים. קודם לכן הצטלמה עטויה ברעלה. אייזה גזוייבה, בת 22, ראתה במו עיניה כיצד חיילים רוסים הורגים את בעלה: היא שוכנעה על ידי איש דת לנקום את דמו. ואכן, בנובמבר 2001, היא פוצצה את עצמה בעיר מגוריה.
כמחצית מן המחבלים שהשתלטו על התיאטרון במוסקבה ב-2002 היו נשים, וביולי 2003 פוצצה את עצמה הצ'צ'נית זוליחן אליחג'ייד בת ה-19, בכניסה אל פסטיבל הרוק במוסקבה. במלחמה עם הרוסים היא איבדה שני אחים. במעשה הנקם שלה, התלוותה אליה מחבלת-מתאבדת נוספת.
במקרים רבים הופעל הפיגוע משלט רחוק ולא על ידי האישה עצמה. היא שימשה לצורך העניין "פצצה מהלכת". יתכן שמפעיליהן של "האלמנות השחורות" לא סמכו עליהן וחששו שהן תתחרטנה ברגע האחרון.
ולמרות הכל, אין שוויון מלא בין מחבלים למחבלות בקווקז ובצ'צ'ניה. הנשים עדיין חייבות לציית להוראות הניתנות על ידי הגברים. הוכחה מצמררת לכך, היא התנהגותן של הנשים המחבלות שהשתתפו בהשתלטות על התיאטרון במוסקבה. שלא כמו עמיתיהם הגברים, הן לא הפעילו את חגורות הנפץ שהיו קשורות לגופן, רק משום שלא קיבלו פקודה מפורשת מהגברים לעשות זאת.
הכותבת, פרופ' עליזה שנהר, היא רקטור המכללה האקדמית עמק יזרעאל. בשנות ה-90 שימשה שגרירת ישראל במוסקבה.
לקריאה נוספת
פרשנות || הקרב על וולגוגרד: סטלינגרד של פוטין
תיעוד: 16 הרוגים בפיגוע בתחנת רכבת בוולגוגרד