כך מבריח צה"ל את הקצינים הצעירים

"להישאר בקבע זה קצת כמו לעשות פיפי במכנסיים, בהתחלה זה עושה תחושה נעימה וחמימה, ואחרי מעט זמן מתחילים להריח את הסירחון". בדיחה מוכרת בקרב אנשי קבע. מצחיק אך עצוב גם יחד.

אחרי שש שנים וחצי בצה"ל, גזרתי החודש את החוגר. כשהגעתי בחמש בערב לבקו"ם להשתחרר, והחושך של אחר-הצהריים בדצמבר כבר ירד על תל השומר, לא קידמה את פניי משלחת נלהבת של בעלי דרגות שבירכו אותי על ההישגים המשמעותיים, או על הקורבנות האישיים הרבים. למעשה, את פניי לא קידם אף לא קצין אחד שיאמר מילה אחת שלה הייתי זקוקה: תודה.

עוד דעה: דוח העוני של אנשי הקבע

לא יכולתי שלא להרגיש תחושה מרירה בגרון, כמו זו שליוותה את כל התקופה האחרונה שלי בצה"ל. התחושה הזאת נוצרה לא מהעזיבה שלי, אלא מהעובדה שכל חבריי הטובים והמוצלחים, מלח הארץ של הדור שלנו, עזבו לפניי, איתי, או ספרו את הימים עד שגם הם יהיו בחוץ. התחושה הולכת ומתעצמת כשאני חושבת על האנשים שנשארים.

הציבור הרחב נוטה לחשוב שצה"ל הוא חממה מוגנת, נטולת התחרותיות המאפיינת את השוק האזרחי, מלאה בתמריצים ובתגמולים, עם תפקידים מאתגרים ומספקים, ביטחון תעסוקתי והשתכרותי ורוח של עשייה וחשיבות. המציאות רחוקה מכך.

כיצד נראה באמת השירות של קצין זוטר? ראשית, בשיעור גדול מהמקרים, אפשרות הקידום תלויה בקשרים אישיים ולא בהשקעה או בתוצרים, וקיים חוסר ודאות לאופק השירות בצה"ל - כשרק אחד מכל שבעה סרנים זוכה לקידום בחילות מסוימים. האיומים בקיצוצים בתקני הקבע הולכים ומחריפים, וברקע ביקורת ציבורית רבה על הבזבזנות הצה"לית. כמובן שהכסף הגדול לא מבוזבז על הקצינים הזוטרים בשכר המינימום, שעושים לילות כימים - אך הם אלו שמשלמים את המחיר. סגני אלופים לא הולכים הביתה כמובן. הקצין מתבקש להתחייב למערכת תובענית מאין כמותה, לתת את כל כולו - אך אינו מקבל ערבויות בחזרה.

שנית, בתפקידים רבים, הקצין הוא רק פיון, מקבל הוראות מלמעלה, מבצע כלפי מטה; סופג את תלונות הבכירים ותסכול החיילים, ומרחב התמרון ויכולת וההשפעה האישית קטנים. במקרים רבים הוא נדרש לבצע את תפקיד הממונה עליו, זה שמחכה לקידום שלו. הוא נדרש להיות איש ביצוע, לא אדם חושב, ולשמור על תפוקות גבוהות כדי להבטיח שהדרג למעלה יחייך. זה לא יבטיח קידום, גם לא הערכה - למעשה, סביר להניח שהדרג למעלה לא יידע מי הוא כלל.

סוגיה נוספת היא השכר. הוא כה נמוך, שלעתים קצינים זוטרים מתקשים לסגור את החודש. רבים מחבריי הקצינים נאלצו לעבוד מהצד כדי לממן את שכר הדירה ליד הבסיס או חלילה לחסוך מעט כסף. השעות מתמשכות ומלבד העשייה המקצועית תובעים ממך גם לבצע מסדרי ניקיון, תורניות שמירה, משמרות חמ"ל והגנת יישובים. מקביליך באזרחות משתכרים יותר ממך בנקל, ללא כל אלו. בכל זאת מצפים שתרצה להישאר.

אולי תשאלו, מי אנו שנתלונן? מדינה צריך לשרת, לא עושים זאת עבור כסף או תגמול. העובדה הזו היא שקושרת אותנו לצה"ל מלכתחילה, ההבנה שיש לנו רק מדינה אחת ורק צבא אחד שיגן עליה. אך אם הצבא הזה לא מצליח ליצר מוטיבציה ורצון בקרב אנשיו; אם הוא הופך לעסק בינוני; לא ניתן לצפות שהטובים ביותר ירצו להישאר בו. גם אם יבחרו להישאר בו, הם יעשו זאת בתנאים שלו, תוך פשרה גדולה על ערכיהם, על הרצון שלהם ליצור שינוי ממשי. כן, ערכים צריכים להיות אלו שמנחים אנשים להישאר בצה"ל, אבל הם לא יכולים להיות דבר היחיד. באופן פרדוקסלי נוצרה תופעה הפוכה במציאות: במקרים רבים מי שנשאר הוא מי שלא היו לו חלופות טובות יותר. מי שהיו לו כאלה, המשיך הלאה.

הבעיה היא שזה הגוף שאמור לאפשר לכולנו לישון בשקט בלילה. השאיפה היא שיהיו בו הטובים ביותר, שיהיו די סיבות, ריאליות וערכיות ואנושיות, שידרבנו אנשים להישאר. אלו האנשים שקובעים את ביטחון המדינה, וזוהי בעיה של כולנו אם צה"ל הופך אט-אט לצבא של ברירות מחדל והעדר חלופות אחרות. הדור הבא של החיילים כבר מכיר בכך, ורבים מהטובים שבהם מוותרים מראש על יציאה לקצונה - וצה"ל ממשיך להידרדר במדרון חלקלק. את המחיר על כך נשלם כולנו.

ירדן אבריאל לאטו היא קצינה משוחררת בדרגת סרן ותלמידה לתואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il