גם השנה, כבכל שנה, פורסם דוח האוצר על מדרג השכר וההוצאות במגזר הציבורי. ביממות הקרובות יעלו הקולות הקבועים המבקרים את שיאני השכר הבלתי נתפס, שלעתים נפל בחלקו של בעל מקצוע מפתיע משהו. אך דווקא בעיתוי הנוכחי, כדאי שנטה אוזננו אל הקולות הגנוזים; הקולות העולים גם הם מתוך אותם הנתונים, אך מסיבות אלו ואחרות אינם מגיעים לכותרות הראשיות.
זהו קולו של כל משרת קבע שני, המשתכר פחות מהשכר הממוצע במשק. זהו סיפורה של כל אוכלוסיית משרתי הקבע, שגם השנה נשחק שכרם ב0.6% בעוד מקביליהם במשטרה ובשב"ס זכו בהעלאה (המוצדקת) של למעלה מ5%.
זהו הדוח המשמש גם כדוח העוני שלנו, משרתי הקבע. אנו, שבחרנו לשרת את המדינה, לילות כימים, לעתים תחת סכנת חיים מוחשית בעודנו נושאים באחריות לחייהם של פקודינו, באחריות על ביטחון כולנו, בעודנו נושאים בעול פרנסה המקשה עלינו גם כמפקדים להשאיר קצינים צעירים בשירות ולשכנעם לקשור את גורלם בצה"ל.
תזכורות כואבות, רק השבוע
אל הנתונים היבשים נוסף הפולמוס הציבורי הקבוע סביב הקרבות הניטשים על תקציב הביטחון. ההשתתפות בהוצאותינו על חינוך ילדינו, אותם אנחנו ממעטים לפגוש, או ההשתתפות בנופש השנתי לו אנו זכאים - כל אלו הופכים כלי ניגוח לגיטימיים המציירים אותנו כטפילים ונהנתנים בעיני העם בישראל. אלו כותרות המוצאות דרכן תמיד אל העמודים הראשונים, מוארות ומכאיבות, בעוד הנתונים היבשים אותם ניתן ללמוד דווקא מרשימת שיאני השכר, הופכים סוד צבאי.
אנו המשרתים לא בחרנו בדרך זו משיקול כלכלי ולא הנחנו כי נתעשר בשנות שירותנו. ציונות, שליחות ואהבת הארץ היו לנו לצו גיוס ולא לקלישאות מליצה - וכך יהיה גם בעתיד. לא בנו טמון הסיפור, אלא בפקודינו הצעירים, בני העשרים, המתלבטים באשר להמשך שירותם. האם גם הם יבחרו בדרך בה בחרנו אנחנו, או שמא יכריעו לטובת האזרחות המתגמלת? דוח השכר אינו מספק תשובות מעודדות.
אומרים עלינו שאנו משתמשים בטיעונים מעולמנו, קרי האיומים הביטחוניים הסובבים את מדינת ישראל; אומרים עלינו שאנו "מהלכים אימים על הציבור". אבל רק בשבוע האחרון קיבלנו תזכורות כואבות שמדובר במציאות חיינו. רס"ל שלומי כהן שנהרג בשבוע שעבר מירי מלבנון, כמו גם אירועי ה-48 שעות האחרונות - מטען התופת בבת ים ודקירת השוטר בצומת אדם - כל אלו תזכורת כואבת למציאות בה אנו חיים.
חבריי באגף המודיעין, המשרתים בקריה והמושמצים תדיר, אינם זקוקים לתזכורת הזו, שכן הם זוכרים אותה בכל עת הם עוסקים במשימות איסוף על הגרעין האיראני. לחבריי בפיקוד הדרום, חמאס אינו שם רחוק אלא אויב קשה בו הם נלחמים מדי יום. לעמיתיי בפיקוד העורף, איום הטילים על מדינת ישראל הפך חלק עיקרי בתכנית העבודה. לנו לא צריך להזכיר שללא צה"ל חזק, איראן תממש את איומה, נסראללה יפעיל את מלאי הטילים שברשותו ו ארגוני הטרור באיו"ש יחזרו אותנו לתחילת שנות האלפיים. באוצר קוראים לזה "מהלכים אימים" - אנחנו רק מזכירים לכם לשם מה אנחנו קמים בבוקר.
בכל סעיף אחר בחיים, הציבור הישראלי לא מוכן ולא רוצה להתפשר - לא בצריכה, לא בחינוך לילדים, לא בשירותי הבריאות. ב-65 השנים האחרונות גם לא התפשרתם על ביטחון, ובזכות זה אנו הצבא החזק והמתקדם בעולם. אבל מה זה צבא? בשריון ענו על זה פעם, עת תבעו את הסלוגן "האדם שבטנק ינצח". האדם הזה הוא אותם אנשי צבא שהוצגו בדוח השכר כמרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק; האדם הזה אלו אנשי הקבע המותקפים השכם וערב על תנאיהם, כאילו היו גזלני הקופה הציבורית ואויב הציבור. אתם באמת רוצים שהאדם שבטנק יפסיד?
אנו נמשיך לשרת בשביל המדינה, בשביל עתיד ילדניו ובשביל למנוע מאויבינו לממש את כוונותיהם. נעשה זאת גאים ובראש מורם. נעשה זאת בשבילכם - אך לא מעט גם בזכותכם. תעזרו לנו לנצח.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il