יעלה מקליס וליזי דלריצ'ה הצטרפו בחודש שעבר לרשימה המצומצמת והיוקרתית של נשים שעומדות בראש רשות מקומית. רשימה שממנה נפלטו פלורה שושן ממצפה רמון ויעל גרמן שעזבה את הרצליה לטובת משרד הבריאות, ונותרו בה שתיים בלבד: מרים פיירברג מנתניה וטלי פלוסקוב מערד. נוסף אליהן, מכהנות שתי ראשות למועצות אזוריות: סיגל מורן בבני שמעון ומטי צרפתי-הרכבי ביואב. מעט מדי.
עוד בנושא: צריך יותר נשים בפוליטיקה המקומית / מורן נגיד
אבל הפוטנציאל הולך וגדל. במקביל לטפטופים בזירה המוניציפאלית, נפרץ סכר חשוב בזירה הבנקאית. זו לצד זו תשבנה הנגידה קרנית פלוג, לילך אשר-טופילסקי מנכ"לית דיסקונט, סמדר ברבר-צדוק מנכ"לית הבינלאומי ורקפת רוסק עמינח מנכ"לית לאומי. ארבע נשים מרשימות ומעוררות השראה. ושוב עולה וצף הניגוד המקומם בין בחירת העם לבין בחירת אנשי המקצוע. בעוד שבזירה המקצועית, שבה רק הכסף מהווה משקל, מפקידים בידי נשים ללא כל היסוס ניהול של מערכות ענק שמגלגלות מיליארדים, בזירה הציבורית נשים וגברים מהססים לתת את קולם לאישה שתוביל מערכת עירונית.
הישג לאישה? נס רפואי
למה זה קורה? כי אין דרג ביניים ואין קמפיין ציבורי. אישה שמגיעה להישג זוכה בתקשורת ליחס של "נס רפואי". בין מינוי למינוי אין קשר אסוציאטיבי. על כך עלינו לתת את הדעת, ויש דרך אחת מאוד פשוטה, שנשארת בגדר דיבור הרבה יותר מדי זמן: חיוב כל גוף שנתמך במישרין או בעקיפין על ידי כספי ציבור למנות נשים לתפקידי מפתח ביחס שווה למינוי של גברים לתפקידי מפתח. סמנ"כלית על כל סמנכ"ל. דירקטורית על כל דירקטור. חברת הנהלה על כל חבר הנהלה. ומי שלא יעמוד בתקן - לא יקבל כסף ציבורי.
אם המגזר הפרטי יודע לקדם נשים מתוך תפיסת עולם עסקית נטו, המגזר הציבורי צריך לעבור סדנת חינוך, ועד אז - להתמודד עם סנקציות ברורות. במקום שבו בוחרים לייצג רק מחצית מהאוכלוסייה, יתכבדו נא ויוותרו על מחצית מהכספים שמגיעים להם. על הציבור לגלות ערנות ולשאול. האם בחברה הכלכלית של העיר בה אני מתגורר יש מספיק נשים? האם בראשות אגפי העירייה עומדות מספיק מנהלות? האם בחברות הממשלתיות יש ייצוג שווה והאם יש מספיק מנכ"ליות?
תשאלו את עצמכם למה שלא תעמוד אישה בראש רשות השידור למשל? חסרות עיתונאיות ונשות תקשורת ראויות? או באגודה לתרבות הדיור או בנמל אשדוד או בחברה למתנ"סים. כמובן שאין המטרה להטיל ספק בכישוריהם של הגברים שמכהנים בראש הגופים שציינתי, אלא רק לנסות ולהבין איך קורה שבישראל 2013 נותר אי-שוויון זועק והציבור אינו מתקומם כנגדו.
אפשר להמשיך לדבר על זה - ואפשר לעשות מעשה. זה תלוי בנו.
מירה אלטמן היא מנכ"לית בנייני האומה וחברת נשיאות איגוד לשכות המסחר, לשעבר מנכ"לית משרד התיירות וסגנית נשיא התאחדות המלונאות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il