בשנים האחרונות נשמע יותר ויותר השיח הטוען כי חדשנות חינוכית פירושה חדשנות טכנולוגית. "עתיד החינוך" הם קוראים לזה - ועידות, כנסים וכתבות בתקשורת על לוחות חכמים, אפליקציות וטאבלטים לכל מורה ותלמיד, שבזכותם תירקם בישראל חברה לתפארת. אבל השיח הזה מפספס משהו בדרך. הוא עוסק בצורה במקום במהות, בפלטפורמה במקום בתוכן עצמו. הוא לא כולל שיח על ערכים, חזון או אידיאולוגיה - אולי כי אלו לא מתאימים לאפליקציה שאפשר להוריד לנייד.
לא צריך כמובן לשלול באופן גורף את הלמידה באמצעות הטכנולוגיה. חינוך התלמידים להתנהלות נכונה בעידן הטכנולוגי הוא בעל חשיבות רבה לקידומם ולעתידם. טכנולוגיה יכולה להוות פלטפורמה נהדרת ללימוד אינטראקטיבי, והיא יוצרת דרכים חדשות של תקשורת בתוך המשולש הורים-מורים-תלמידים. עמותות, ארגונים ויזמים עובדים יומם וליל כדי להביא את בשורת הטכנולוגיה לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות, כדי לעזור להן לקבל הזדמנות שווה - ואין לזלזל בכך. אבל אסור לשכוח שהטכנולוגיה היא בסופו של דבר לא יותר מפלטפורמה, ואין לבלבל אותה עם מהות. את המורה שנותן טפיחה על השכם כשתלמיד סוף סוף הצליח את התרגיל שבו התקשה, שום מסך מגע לא יכול להחליף.
למה שתלמיד יקשיב למורה שלא יודע לפתוח קבוצת ווטסאפ?
אם בכל זאת רוצים לדבר על חדשנות חינוכית, כדאי לצאת מהטלפון החכם. החדשנות הזו נמצאת בכיתות, במורים החרוצים שעובדים יום-יום כדי לעורר את הסקרנות של התלמידים שלהם ולהוציא מהם את המיטב. המורה שמלמד את תלמידיו על תגובות כימיות באמצעות אפיית לחם בכיתה, או המורה שמלמדת פיזיקה באמצעות כלי נגינה - הם עתיד החינוך. אצלם שוכנת אותה חדשנות פדגוגית, לא באפ-סטור.
בימים בהם הכותרות נסובות סביב פרשת אייל גולן, מורים רבים מתלבטים בשאלות מהותיות כמו כיצד לחנך בנים צעירים לכבד נשים, איך לעסוק בסוגיית המיניות בגיל ההתבגרות או כיצד לחזק את הביטחון העצמי של תלמידיהם וללמד אותם לא להיגרר אחרי העדר. הם לא דנים בשאלה אם אם לעשות את זה דרך פייסבוק או ווטסאפ. סקר שפורסם השבוע מלמד כי 40% מבני הנוער לא מבינים את הבעיות במין קבוצתי, ו-52% מהם גולשים באופן קבוע באתרים פורנוגרפיים. אולי אם יעמוד מולם מבוגר אחראי שיבלום את שטף המידע שהם מקבלים מסדרות וסרטים שמשקפים מציאות מעוותת, נוכל לראות את המספרים הללו יורדים.
למרבה הצער, אלו גם בדיוק האנשים שמודרים מהשיח הטכנולוגי-חינוכי הזה. המורים האלה לא מוזמנים להרצות בכנסים או ועידות חשובות על עתיד החינוך, ורק מוצאים את עצמם תחת מתקפה על כך שעליהם למהר ולהדביק את פער הידע הטכנולוגי שנפער בינם לתלמידים שלהם. אותו שיח הקושר בין טכנולוגיה וחינוך מביא לעתים לתפיסה לפיה מורים הם לא רלוונטיים בעידן המודרני רק בגלל שהם לא יודעים להשתמש בדרופבוקס, וניתן להחליף אותם בלוח חכם. ההתנשאות הזו מעל המורים המאותגרים-טכנולוגית לכאורה, יכולה להביא ואולי כבר מביאה גם לדעיכת מעמדם בכיתה כבעלי סמכות וידע מול התלמידים. הרי למה לתלמיד כיתה ח' להקשיב למישהו שישאל אותו רגע אחר כך איך יוצרים קבוצה בווטסאפ?
וכפי שנעדרים המורים מהשיח הזה, כך גם הערכים החברתיים. בנאום שנשא באחרונה, הדגים נשיא המדינה שמעון פרס את החיבור בין טכנולוגיה וחינוך באמצעות פייסבוק. "המצאת פייסבוק היא מהפכה חינוכית", אמר. לא פחות. אולם כותרות העיתונים שמספרות לנו חדשות לבקרים כיצד תלמידים מענים (לפעמים עד מוות) את חבריהם לכיתה באמצעות אותה "מהפכה חינוכית", מצביעים על מגמה אחרת שלא ממש מתיישבת עם ההגדרה הזו, ומחייבת הכנסת ערכים בתוך אותה פלטפורמה, מתוחכמת וחדשנית ככל שתהיה. במקרים רבים, טכנולוגיה יכולה להיות אפילו הרסנית. רק תשאלו את לימור מזרחי, אימו של דוד-אל בן ה-15 שהתאבד לפני כשלוש שנים לאחר שורה של הצקות מצד מי שטענו שהם חבריו בפייסבוק.
ולא רק בבית הספר. בוועידה שנערכה לאחרונה בנושא הוצגה אפליקציה חדשה שמאפשרת להורים לעקוב אחר הפעילות של ילדיהם, כ"חידוש חינוכי" שפותח להורים ערוץ תקשורת נוסף עם ילדיהם. לא היה אפשר שלא לעקם את המבט ולתהות: בעידן בו מסכים מרחיקים יותר ויותר בין הורים וילדיהם, אתם בטוחים שאפליקציה נוספת היא הפתרון לקצר בתקשורת בבית? בימים בהם אנחנו מתבשרים על אונס קבוצתי של ילדה בת 12 על ידי לא פחות מ-20 נערים בני גילה, ונתונים לפיהם יותר ויותר קטינים מוצאים את עצמם באזיקים ותחנות משטרה, השיחה הקשה פנים-מול-פנים הופכת להיות משמעותית הרבה יותר מכל תוכנה או משחק מחשב.
מחשבה על עתיד החינוך צריכה לעסוק בשאלה אילו בוגרים ייצאו ממערכת החינוך שלנו, מה יהיו הערכים שיובילו אותם ומה הבחירות שיעשו בחייהם. האם יהיו גורם משמעותי בחברה בה יגדלו? האם יהיו אדיבים וטובי לב וכיצד לעודד אותם להיות כאלו. בשורה התחתונה, טכנולוגיה היא כלי חשוב ויש להמשיך ולפתח אותה ולהשתמש בה, אבל היא לא עתיד החינוך. עתיד החינוך טמון בחזון פדגוגי, לא בחידוש טכנולוגי.
מיכל רשף היא כתבת החינוך של וואלה!
לפניות - michalresh1@walla.com