זה היה אחד הרגעים הטובים של חיי. פניתי אל רחוב בוילסטון והרגשתי את האושר הטהור מציף את עורקיי. אלפי אנשים התגודדו ברחוב ומתחו את צוואר ראשם כדי שיוכלו להציץ בחבר או בבן משפחה חוצה את קו הסיום, ובינתיים הריעו לשאר הרצים.
חודשים ארוכים ובלתי מתפשרים של אימון, הליכה בשלג ובטמפרטורה של שש מעלות מתחת לאפס, ריצות בימי שבת שארכו שעות - כל אלה הגיעו לשיאם באותו יום, ברגע הזה ממש. צחקתי ובכיתי כשהגעתי לאופוריה של קו הסיום. זה היה מרתון בוסטון הראשון שלי.
היום אני מתקשה למצוא את עצמי מהרהרת ברגע הזה.
למעשה, מאז האירועים המחרידים והמכאיבים של 15 באפריל, אני חוזרת לעתים קרובות מדי לפצצה לדברים שקרו אחר כך, האירועים הטרגיים וההרואיים. מה שנשאר אתי הם הסיפורים של הרצים שמיהרו לבית החולים כדי לתרום דם, הסיפורים של הזרים שסייעו לפצועים בלי לחשוב פעמיים, והסיפורים של תושבי בוסטון שהתאחדו כדי להוכיח לאומה ולעולם, שתמיד היה ותמיד יהיה להם "כוח בוסטון".
היה לי מזל: חציתי את קו הסיום בדיוק כשהפצצה הופעלה. לאיש לא היה מושג מה קורה, אבל כולם התחילו לרוץ, אז רצתי גם אני. כשכבר התחלתי להבין מה קרה, רציתי שהיום הזה ייגמר מהר ככל שאפשר. אבל הוא נמשך, ונמשך גם אל תוך הימים הבאים, כשבוסטון חיפשה אחר המחבלים, ואני חיפשתי סיבה מדוע דבר נורא כל-כך צריך היה לקרות לאנשים חפים מפשע, שלא עשו שום דבר רע.
רק ארבעה ימים אחר כך ארבעה ימים של שמועות פראיות, סגר בכל העיר ודרמה תקשורתית המחבלים נמצאו; אחד מת, השני נעצר. אז, ורק אז, הלכתי לרוץ שוב.
בלי לחשוב יותר מדי, לבשתי את חולצת המרתון, ויצאתי למסלול הריצה הרגיל שלי. לא לקח זמן רב עד שאנשים שחלפתי על פניהם התחילו למחוא כפיים; גברים ונשים צפרו במכוניות, ולפחות שלוש פעמים עצרו אותי זרים שחיבקו אותי באופן ספונטני. לא הייתי רצה מיוחדת. אבל אני מניחה שהיה לי "כוח בוסטון".
כשצפיתי בסיקור של האירוע ודיברתי עם חברים, או עם זרים, הבנתי שעבור חלק מהאנשים ה"נרטיב" של היום הזה מורכב מפגיעות, מחולשה ומטרגדיה. אכן, המרתון היה סמל לטרור שמכה ברגע שבו אנו מרגישים הכי פגיעים.
אבל אני בוחרת שלא לראות זאת כך. במקום זאת, אני רואה את אירועי אותו היום, וכמובן את מרתון בוסטון עצמו, כסמל אמיתי של דמוקרטיה, של השונות של אמריקה ושל החופש להתחרות בכל הרמות. 96 מדינות יוצגו, 54 כיסאות גלגלים, 21 אופני יד, ואינספור נציגים של ארגונים ללא מטרות רווח כמוני.
בשנה הבאה, כשהמרתון ייצא לדרך שוב, אני בטוחה שתהיה אבטחה רבה יותר. המרוץ יימשך, ואלפים ירוצו בהתרסה גלויה כלפי מי שמנסה להגביל את החירויות הבסיסיות שלנו; הוא יתקיים ברוחם של אלה, שבמידה רבה יותר ממני, חיים עם הזיכרונות של אותו יום.
ב-15 באפריל 2013 נהרגו שלושה בני אדם בפיצוץ שני מטעני חבלה שהונחו סמוך לקו הסיום של מרתון בוסטון במסצ'וסטס, ארה"ב. העיר שותקה במצוד אחרי המחבלים שבו נהרג אחד מהם, טמרלאן צרנאייב. אחיו עומד למשפט.
*אמילי שטראוס למדה לתואר שני בבוסטון בארבע השנים האחרונות. לאחרונה עברה לקליפורניה. בת 27.