פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ענישה מחמירה לנהגים שגרמו תאונות? אין בזה טעם

      רוב התאונות הקטלניות נגרמות מטעות ולא מכוונה רעה - אז מה הערך בשליחת העבריינים לכלא לשנים? זה לא תורם כלום להפחתת התאונות ומשרת רק את יצר הנקמה - אז אולי נתבגר?

      יום שגרתי בבית משפט לתעבורה, לא משנה היכן בארץ. תובעים משטרתיים עושים את דרכם לאולמות השופטים ומזוודה עצומת-מימדים נגררת אחריהם. הם נכנסים לאולם מלא מפה לפה, מוציאים עשרות תיקים בצבעי תכלת או צהוב ומניחים על השולחן. ה"עבריינים", נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, נשואים, רווקים וחד-הוריים, ניגשים אחד אחד לשולחנו של התובע ומניחים לפניו את ההזמנה לדין שהגיעה לביתם. כתב האישום נגדם מגדיר אותם כרשלנים וחסרי זהירות ברוב המקרים - והם לא מבינים מדוע: שהרי הם אזרחים שומרי חוק. איך הפכו ביום אחד להיות נאשמים?

      בל נשכח, אף אחד מסעיפי האישום והוראות החוק בהם נאשמים העבריינים "המסוכנים" האלה לא מייחס להם איזושהי כוונה רעה. הם ממלאים מדי יום את בתי המשפט בגין אחריותם לגרימת תאונת דרכים, אבל צריך לזכור כי אלו אותם אנשים שיצאו ליום שגרתי בחייהם ונקלעו לתאונה, מבלי שכלל ציפו לה או כיוונו לה. רובם אינם אלה המשתוללים בכביש או חוצים צומת ברמזור אדום, אלא אנשים כמוני וכמוכם, שבשבריר שנייה מצאו עצמם זרוקים בצד הכביש או מתנגשים ברכב אחר.

      "מלחמה בנגע תאונות הדרכים" קוראים לזה, "מכת מדינה" - ומערך שלם מגויס לצורך כך: חוקרים, תובעים, שופטים, קלדניות, מזכירויות, ומשרד הרישוי. מעל כולם מרחפת דעת הקהל הזועמת. רק אתמול, למשל, קמה צעקה על החלטת בית המשפט להפחית שנה מעונשו של נהג המשאית מוחמד אל-גבור, שלפני כארבע שנים דרס למוות את חמשת בני משפחת דהן בכביש הערבה, בתאונה שאמנם כנראה נגרמה עקב רשלנות מסוימת מצדו (גם אם בית המשפט קבע אתמול שלא ניתן להוכיח שהוא נהג במהירות מופרזת או נרדם על ההגה) - אבל ודאי שלא גרם לה בכוונה, וגם לא באמצעות נהיגה פרועה או אלימה.

      בשביל מה בעצם יש ביטוח?

      יש לנו ביטוח. אנו מחדשים אותו שנה בשנה, ונפגעי תאונות דרכים - בין אם נפגעי גוף ובין אם נפגעי רכוש - מקבלים פיצוי לכיסוי ההוצאות הרפואיות, המכאוב, אובדן ימי עבודה והנזק והתיקון לרכב. אז מה בעצם התועלת בענישה? האם באמת היא תמנע את התאונה הבאה? אני אומרת: חד משמעית - לא! שום עונש שבעולם לא יכול למנוע את חוסר הזהירות הרגעית של הנהג הבא שיהיה מעורב בתאונה, שהרי כמו שאמרנו - אין לנו כאן עניין בכוונה.

      מקובל לסווג את מטרות הענישה כך: תגמול, הרתעה, שיקום ומניעה. התגמול הוא השיקול הקדום ביותר. הוא נחשב כשיקול העיקרי בעבר, אך נדחק בעידן שלנו. הוא נחשב לשריד של יצר הנקמה, ובפועל הוא מביא לידי עונשים אכזריים, שאינם תורמים תורם להשגת המטרה הסופית של המשפט הפלילי. האם הנהג המעורב שרכבו ניזוק עקב תאונת הדרכים נהנה מהעונש שהוטל על הנאשם? כמובן שלא. במרבית המקרים אין לו אף מושג שהוגש כתב אישום, ואת הפיצוי המגיע לו הוא קיבל זה מכבר מחברת הביטוח.

      כתב האישום מוגש תמיד נגד הנהג. לעתים נדירות מוגש במדינת ישראל כתב אישום נגד רשות או נגד המדינה, בגין ליקויים כגון תשתית פגומה, הצבת תמרור בצומת בו אין שדה ראייה סביר או רוחב שוליים שאינו עומד בתקן. למדינה, מצדה, אין שום אינטרס לערוך שיפורים בתשתיות ולנסות לסלול כבישים ידידותיים לנהג סביר - שמדי פעם גם עלול לטעות. מצער לראות איך המדינה, באמצעות שלוחיה התובעים שטובעים בערימות התיקים, מסירה את האחריות מעליה - כי ברור לכל שלרשות לוקח זמן רב לקבל החלטה לשנות ו/או לתקן ליקויים. למעשה נדרש לה זמן רב עוד קודם לכן, להבין שיש בכלל צורך בשינוי ובתיקון.

      נחזור שוב לאולם הדיונים. אותו נהג שגרם לתאונה מקבל פסילת רישיון נהיגה (לא פחות מהמינימום הקבוע בחוק, שלושה חודשים בפועל ועוד שלושה על תנאי לשלוש שנים), וגם קנס נאה (בין 1,500 ל-2,500 שקל) שנכנס לקופת המדינה. בתאונות בהן רף חוסר הזהירות היה נמוך, אך חלילה נגרמה פציעה קשה, יכול אותו נהג להיות צפוי לעונש מאסר - שהרי כך התובע נדרש לבקש באופן אוטומטי, רק בשל הנזק.

      חמורה אף שבעתיים היא מדיניות התביעה שאינה בוחלת בהגשת כתבי אישום בגין תאונות דרכים עצמיות, בהם הנזק היחידי שנגרם הינו לנאשם, ולעתים קרובות אף נזק חמור מאוד שאותו הוא סוחב כל חייו בדמות נכות קשה. במה הועילו חכמים וכיצד ניתן להטיל על נאשם כזה עונש חמור יותר ממה שכבר נגרם לו?!

      אז מה הפתרון?

      יש תאונות דרכים שקשה להימנע מהגשת כתב אישום בגינן: תאונות שנגרמו עקב רף רשלנות גבוה במיוחד; תאונות שגרמו לחבלה ממשית; תאונות בהן האינטרס הציבורי גובר על אינטרס הנאשם, ודרושה בהן מידת ההרתעה. אבל טוב היה אילו המדינה היתה משכילה להבין שעונש של מאסר ופסילת רישיון ממושכת לא ימנע את התאונה הבאה.

      יפה תעשה המדינה אם תימנע מהגשת כתבי אישום במקרים שניתן ליישב באמצעות פיצוי על בסיס הביטוח. קודם כל, זה יפחית את העומס על בתי המשפט, ואולי כך תוכל המדינה להתמקד בהעמדה לדין של העבריינים המועדים באמת, המעורבים בעבירות המסכנות חיים בקלות ראש, שגם צברו לחובתם עבירות רבות. כך יהפוך את הנאשם לאדם המתייצב מול שופטו, ולא סתם מספר תיק.

      רוצים להרתיע נהג פוטנציאלי ממעורבות עתידית בתאונות דרכים? השקיעו קודם בחינוך לנהיגה נכונה והטמיעו הרגלי נהיגה נכונים - ויפה שעה אחת קודם. אדם שכבר מעורב בתאונת דרכים - ניתן לשקול להשית עליו עונש של של"צ (שעות לתועלת הציבור), בהתנדבות בבתי חולים או במוסדות שיקום למיניהם. כך יהיה אפקט הענישה יותר מוחשי וממשי, הציבור יקבל את הגמול המגיע לו - וההרתעה תיראה וגם תעשה.

      עו"ד שרי ישראלי היא מומחית לתעבורה

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il