לנתניהו יש הרבה מה ללמוד מרוחאני

שעות אחרי שאזרח ישראלי נורה ונרצח באכזריות על ידי מחבלים פלסטינים, מיהר ראש הממשלה נתניהו לשלוח "מסר חריף לחמאס". בסטטוס קצרצר שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו כתב נתניהו: "אני לא מציע לאף אחד לנסות אותנו. מי שניסה אותנו – חטף. מי שינסה – יחטוף". בזירה הדיפלומטית החשובה מכולן עבורו, כנראה, ניצח נתניהו באופן מוחץ: 23אלף לייקים ביממה (והספירה נמשכת); וגם 429 לייקים לקומנט של הגולש האלמוני שהשיב במסר הסברתי חשוב לא פחות – "חיים שלי אתה". אין ספק – מי שניסה, חטף.

נוסח תגובתו של נתניהו, הבהמית והרדודה, מסמל עד כמה נתניהו לא מצליח להבין (או שמא מסרב להתעניין) במעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם בכלל, ובמשא ומתן עם הפלסטינים בפרט. במקום לפנות לעולם ולהדגיש במסר חד וברור כיצד הטרור הפלסטיני נמשך גם תוך כדי דיאלוג מדיני; עד כמה אי אפשר להפריד בין רצועת עזה והנעשה בה לבין הנעשה ביהודה ושומרון כשדנים בהסכם קבע עם הפלסטינים, בשל האיום היומיומי שהיא משקפת לישראלים; עד כמה למרות הנכונות הישראלית לשחרר מחבלים – הפלסטינים ממשיכים בטרור.

במקום כל אלה, נתניהו מעדיף לדבר בשני משפטים על "לחטוף", בשפה וולגרית אולי אף יותר מזו של ארגוני הטרור עצמם. והעולם? הוא רואה ילדה פלסטינית בת שלוש שנהרגה, אסון גדול לא פחות, שומע ראש ממשלה ישראלי מדבר על "מי שיחטוף", ומקבע לעצמו דעה בסכסוך.

במרחק 1,500 קילומטרים מירושלים, ניצב לו האויב הגדול של נתניהו, נשיא איראן חסן רוחאני, שבחודשים מאז שנבחר לתפקיד פתח ב"מתקפת חיוכים", שקופה וברורה לחלוטין למערב. יעדיו ומעשיו של רוחאני, כמו שהדגיש נתניהו עצמו, לא השתנו; איראן עדיין נוסעת במהירות שיא לעבר פצצה גרעינית, צנטריפוגה אחת לא הפסיקה להסתובב – אבל הרטוריקה השתנתה לגמרי. אם קודמו בתפקיד היה מדבר חדשות לבקרים על הצורך להשמיד את השטן הגדול והשטן הקטן, קורא למלחמה בארה"ב ומכחיש את השואה – רוחאני הבין שעם קצת חיוכים ועם מילים אחרות אפשר להשיג תוצאות אחרות לגמרי.

ואכן כך: חודשים ספורים אחרי שנבחר רוחאני לתפקידו, איראן הצליחה להגיע להישגים מרשימים בהסכם ז'נבה, בו המערב הכיר, הלכה למעשה, בזכותה של איראן להעשיר אורניום, הסיר ממנה סנקציות מסוימות והקפיא את הרחבת משטר העיצומים על הרפובליקה האיסלאמית. כל זאת מבלי שצנטריפוגה אחת הפסיקה להסתובב – כפי שנתניהו עצמו טרח להזכיר תחת כל מיקרופון רענן. רוחאני הבהיר: אין בין רטוריקה לעבודה בשטח דבר וחצי דבר; אין למילים יפות קשר וחצי קשר לוויתור על העקרונות שלך. ההפך הוא הנכון – אם אחמדינג'אד הבהמי (שתגובת נתניהו מזכירה אותו יותר מכל) תרם לקריסה כלכלית באיראן, רוחאני הצליח לחלץ אותה משם ולו במעט, באמצעות שפה אחרת.

דומה, אם כן, שלנתניהו יש הרבה מה ללמוד מהנשיא האיראני. ראש הממשלה היה יכול לבחור להשתמש במלים אחרות, שהיו משיגות תוצאות אחרות בזירה הדיפלומטית – גם מול הממשל האמריקאי, גם מול מעצמות המערב האחרות וגם מול דעת הקהל של אזרחיהן, וכן אף מול אזרחיו שלו. אין ויכוח על כך שהאירוע בגדר הרצועה הוא מדאיג, אין ויכוח על כך שהוא אסון, ומובן שצריך להגיב לו. אין להבין מהדברים הכתובים כאן שצריך לפצוח במתקפת חיוכים ספונטנית לנוכח מותם של אזרחיך, או שצריך לעבור על אירועים מסוג זה לסדר היום – צריך להגיב בחומרה, ברטוריקה וגם במעשים; אך במקום לפנות לוולגריות, שספק גדול אם היא משיגה משהו בכל הנוגע להרתעת ארגוני הטרור, נתניהו היה יכול לשפר את דעת הקהל על ישראל בעולם (אם היה מציג בפניהם מראה של המציאות הישראלית, שוב), לשפר את מעמדה במשא ומתן (אם היה בוחר להדגיש שהרג הישראלים נמשך, ועד כמה אין מקום להתפשר על הדרישות הביטחוניות הישראליות ועד כמה מעמדו של יו"ר הרשות, שלא מצליח למנוע ירי על ישראלים, בעייתי כצד בהסכם קבע), ואם נרחיק לכת, דווקא לחזק את מעמדם של הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית (אם היה מדגיש במעשיו שמי שיכול לרשום לעצמו הישגים מול ישראל הוא דווקא מי שפונה לדיאלוג מולה, ולא יורה על אזרחיה).

מול ארגוני הטרור, איפוא, ברור שתגובתו של נתניהו לא משיגה דבר. מול דעת הקהל הבינלאומית – גם לא. אלא שנתניהו, כמו נתניהו, מודאג משורה ארוכה של נושאים לפני המשא ומתן הפלסטיני. כמו בכל צעד במדיניותו, נתניהו, מגדולי הציניקנים ושוחרי הריאל-פוליטיק, דואג קודם כל להישרדות פוליטית, פנימית. והישרדות פוליטית, כמו שיספר אביו הרוחני מקיאוולי, משיגים על ידי רטוריקה של הפחדה, על ידי שפת רחוב אלימה, על ידי ליבוי שנאה ועימות שמאחדים את ההמון מאחוריך. אך גם אם נתניהו מעוניין בהישרדות פוליטית גרידא, ובוודאי אם הוא גם מעוניין לנצל את מעמדו כדי לקדם את ישראל בתחום כלשהו – ראוי שילמד מאויבו האיראני – לשון בהמית-פחות לא סותרת מדיניות תקיפה, ולא מפריעה לה: ההפך הוא הנכון.

לכל הטורים של אמנון הררי בוואלה! דעות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il