הלקוחות שלי, הפוליטיקאים שלו

בנמל התעופה הקטן והמיושן של רודוס חיכו לנו שני מרצדסים שחורים עם שני נהגים. בחוץ חום של גיהנום, אבל הם היו חנוטים בחליפות פינגווין וכפפות לבנות. אחד מהם החזיק שלט בידו, בעברית: האדון יניב ובני לווייתו. "הפינגווינים האלה מחכים לך, אדון יניב?", נעצה בי ליאור עיניים פעורות בתימהון. "אם כן, אז אני והילדים נגיע למלון במונית. תפליג אתה ביאכטות שארגנת לך. תן לי ת'כתובת - וניפגש שם".

אף פעם לא הבנתי את הסיפור של ליאור עד הסוף ולמה היא תמיד עושה לי עניין. זה נכון שהכרנו תפרנים, זה נכון שהתאהבנו כשלא היה לנו גרוש על התחת - אבל מה הסיפור? יש לי לקוחות עשירים. הם חושבים שאני אדם חשוב, ונותנים לי בחזרה. וואלה, זה נכון שבישראל שונאים עשירים. ומצליחנים!

אשליית הפסגה היא עסקה עם השטן. היא החלום של חסרי המודעות העצמית. אלה שעסוקים רק בעצמם ובשכמותם, ולא מבחינים שיש עולם אחר, שונה, אמיתי - ושבו אנשים תופסים אותך הפוך ממה שאתה חושב על עצמך. מי שלא חושב כמוך הוא קנאי. שונא עשירים. שונא מצליחנים. זה מנגנון הגנה נהדר: ככה אתה פטור מפשפוש במעשיך, באיך שאתה נראה, לאן אתה הולך, מה אתה מרגיש. ומה אתה מעולל לאחרים.

בלי המנגנון הזה, רני רהב ויצחק תשובה ונוחי דנקנר לא היו יכולים להסתובב יום אחד ברחוב. בלעדיו, לא הייתי יכול להגיע לאן שהגעתי. יותר מדי שנים הייתי מוקף בפוליטיקאים ובעשירים, ולמדתי מהם את כל מה שלא צריך. ככל שהם יותר מרוכזים בעצמם הם יותר מצליחים, וככל שהם יותר מצליחים, הם יותר מרוכזים בעצמם. לבחור במנהיג המרוכז בעצמו לא משיג את מה שהציבור באמת רוצה: מישהו שיהיה עסוק בו, בציבור. במקום בעצמו.

אז השארנו את שני הפינגווינים במקומם ועצרתי לנו מונית. "למלון השושנים", אמרתי לנהג והתיישבתי לידו. החופשה המשפחתית שלנו נדחתה ונדחתה ונדחתה כבר הרבה זמן. בסוף אירגנתי לנו כמה ימים ב"מלון" של קליינט, יגאל זילכה. אני אסדר לך שם את הכי-הכי, כמו שאנחנו אוהבים, אמר הקליינט. תראה למשפחה שלך פעם אחת מה זה גוד-טיים. תראה להם איפה אתה עובד ומאיפה אתה מביא את הכסף.

ליאור והילדים התחבקו מאחור במונית. חצינו את האי עד לנמל הימי של רודוס - 50 דקות בכביש הפקוק והצר. כשנכנסנו לרחבת המלון, ליאור הפרה שתיקה של קצת פחות משעה. "כאן תכננת שנישן?" היא אמרה כשעיניה נתקלו בשלט שקיבל את פנינו בכניסה: קזינו רודוס. "עד כאן ותודה", שיחררה ליאור את הבאטלר האישי שנדבק אלינו עד לכניסה למעלית.

פתחתי את הדלת של הסוויטה הקיסרית והילדים רצו במהירות פנימה, בצהלות. דלתות נפתחו ונטרקו. "וואו, איזה גודל. כמה שירותים. אמא, תראי כמה טלוויזיות". חשבתי שאני מארגן לנו נסיעה לגן עדן. סוויטה של 138 מטר, ארבעה חדרי שינה, סלון, אינספור חדרי שירותים, ג'קוזי ו-200 מטר של מרפסת דק שמשקיפה על נמל רודוס. מה עבר לי בראש כשהבאתי את המשפחה שלי לגור בקזינו? לישון עם הילדים בחדר שבו משכנים בחינם את גדולי המהמרים מסין ומיפן, רק כדי שישאירו על השולחנות הירוקים כמה שיותר שטרות.

מהעיניים של ליאור הבנתי שחפרתי לעצמי קבר. בלחש, הכי בוטחת וקסומה שנראתה לי אי פעם, היא אמרה לי משפט שעוד ישנה את חיינו: "תגיד, לכאן הבאת אותנו? לכאן? זה מה שנהיה ממך? נהיית מסריח. אתה חושב שכשאתה חוזר הביתה מעולמך, אני לא רואה ומריחה את כפות הידיים השחורות שלך? אתה כבר לא אותו הבנאדם שבו התאהבתי".

ברחתי למקלחת. מסוג הרגעים האלה שהראש עוד רגע מתפוצץ, העורקים מזרימים דם בדחיסה למוח - ולגוף אין יותר כוח לסחוב את המשקל. הטוש עם הראש הענק התיז שיטפון של מים על ראשי. עצמתי עיניים. הייתי בהלם. איך יכול להיות שאני מביא את המשפחה שלי לסוויטה הכי מפוארת ברודוס, והכל מתפרק לי בידיים?

תמיד ידעתי שליאור שונאת את משחק החיים שלי, האבו-עלי באלפיון-מליונון העליון. ליאור אף פעם לא שיתפה איתו פעולה. היא תיעבה אותו בכל ליבה. היא התעקשה לחיות מאושרת ולגדל את ילדינו בעשירון שלה. "אלה המבוגרים שאני רוצה שהם ילמדו להיות", אמרה לי תמיד, ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. "אנשים אמיתיים, כאלה שמלאים מבפנים ולא צריכים להתמלא מבחוץ ומכסף". ליאור תמיד חשבה שבגובה הזה של החיים, בגובה שבו אני חי, האוויר דליל והאנשים ריקים. שלאזור הזה נקלעים טיפוסים עם בור גדול בלב ועם אשליה שאפשר למלא אותו בכסף ובצעצועים. בסוויטות פאר, במחלקות ראשונות, בסיגרים. בנשים.

ליאור לא שינתה את אורח חייה גם כשהיה לנו כסף גדול בבנק. ליאור אף פעם לא בזבזה כסף. היא לקחה ממנו רק כמה שהיא באמת צריכה. ליאור אף פעם לא הסכימה ללכת למפגשים חברתיים עם הלקוחות שלי שנוצצים מכסף. "זה לכלוך שנדבק ולא יורד", אמרה וחזרה ואמרה. לא הבנתי מה היא רוצה. לפעמים חשבתי שאולי אנחנו כבר באמת לא מתאימים. זה תמיד עצבן אותי נורא, הקשקושים הפסיכולוגיים האלה בגרוש. מה זאת ההתנשאות הזו? מה, גנבתי ממישהו? אבל הפעם יצאתי מדעתי. המילים שלה היו בעברית, אבל לא קלטתי כלום ממה שאמרה. לא ירדתי לסוף דעתה. איכשהו הצלחנו לגרור לסופו את מה שנותר מהיום הראשון בחופשה, שנולדה מתה.

ליאור ידעה שלמחרת תכננתי לטוס לפגישותיי הקבועות בווינה. להשאיר אותה ואת הילדים "בחופשה", ולחתוך לכסף. אחת לשבוע לערך, טסתי עם הלקוח שלי יגאל זילכה למפגשים עם מרטין שלאף, הגביר האוסטרי. לשני אלה, זילכה ושלאף, בתי קזינו משותפים. אבל הם היו שותפים שכמעט לא מדברים - ואני האיש שנדרש לתווך ביניהם. לערבב ביניהם. לערבב אותם. הבורר.

למה אני? איך זילכה שכר את שירותיי? את מרטין שלאף הכרתי מהפוליטיקה. שנים שהוא תרם כסף לאהוד ברק ולאריק שרון ולאיווט ליברמן ולאריה דרעי ולמי לא. כולם היו לקוחותיי. כולם היו הפוליטיקאים שלו. הכרתי את שלאף, כולם ידעו שהכרתי את שלאף. כולם ידעו שאני יכול לסגור עם שלאף. אז כשלזילכה היו בעיות עם שלאף, הוא שאל חברים מהפוליטיקה מי יכול לעזור. שירי ויצמן, שפעם היה סגן שר הביטחון, המליץ עליי. אפילו אהוד ברק, שאיתו כבר הייתי בנתק מוחלט, זרק מילה. הון-שלטון, מזה בעיקר התפרנסתי.

ליאור ואני נכנסנו למיטה הקיסרית שהשקיפה על המפרץ כמעט בחצות. הילדים נרדמו בחדר אחר. ליאור ואני לא החלפנו מילה. הריב מהבוקר לא נספג וליאור נרדמה מיד. אני הדלקתי את הטלוויזיה וזפזפתי. נפלתי על עוד אחד מהשידורים החוזרים של הפרק המיתולוגי מהעונה החמישית של סיינפלד: "אופוזיט, ג'ורג'". אני מניח שנרדמתי לא הרבה אחריה. זו הייתה הפעם הראשונה שהפרנו את חוק היסוד הפרטי שלנו מאז שהתאהבנו: לא ללכת לישון בריב.

בשש בבוקר קפצתי בבהלה. שנים שאני מתעורר בחמש או בחמש וחצי בלי שעון - אבל הבוקר קמתי בשש. הטיסה הקצרה שלי מרודוס לאתונה, בדרך לווינה, נקבעה לקצת אחרי שבע. גם אם הדרך לנמל התעופה תהיה ריקה כי עכשיו מוקדם בבוקר, וגם אם המרצדס השחורה שמחכה לי למטה תדהר - אני עוד במיטה. אלוהים, פספסתי את הטיסה.

צחצחתי שיניים ביד ימין וביד שמאל שטפתי פנים. בין לבין גלשתי לחליפה. את העניבה קשרתי במעלית, את הזיפים קיצצתי בדרך, במרצדס השחורה. לא הייתי צריך יותר מארנק ודרכון בכיס, ממילא בעוד פחות מ-18 שעות אהיה בחזרה ברודוס. בדרך צלצלתי היסטרי לזילכה, שחיכה לי בשדה התעופה באתונה כדי שנעלה יחד על מטוס לווינה. "אל תדאג", הוא אמר, "המטוס יחכה". ברור שיחכה. כאן זו הטריטוריה שלנו ואנחנו מנהלים כאן את החיים.

המרצדס השחורה נעצרה ברחבת הנוסעים היוצאים. לידה חיכה לי פקיד במדים משדה התעופה. יד ביד הוא לקח אותי למטוס, ושם הבנתי מה שזילכה אמר לי קודם: כאן הם מנהלים את החיים. מטוס שלם, מלא בנוסעים, עמד על מסלול ההמראה יותר מחצי שעה וחיכה לי - "לאדון יניב".

שניות לפני ההמראה צייץ הבלקברי: "מילא אותי, אבל לקחת את הילדים שלך לחופשה בבורדל? אלה המבוגרים שאתה רוצה שיהיו? אז אני לא. וזהו זה". כשהגלגלים ניתקו מהקרקע עוד לא הבנתי שזו נסיעת הפרידה מחיי. יום אחד עוד אבין שג'ורג' מסיינפלד צדק אתמול בפרק שאיתו נרדמתי: "כל החלטה שעשיתי עד היום בחיי - הייתה שגויה".

ואז צייץ הבלקברי שוב, הפעם באנגלית: "מרטין מחכה לך, וכדאי מאוד שתבוא עם תשובה טובה מהפוליטיקאי שלך, כדי שנתקדם בעסקים".

"אופוזיט, ג'ורג'". האם עוד אוכל אי פעם להיות, אבל הפוך?

טקסט זה מבוסס על הפרק השני מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב

אני, שתמיד דרסתי בדרך לניצחון - הובסתי. הטור מהשבוע שעבר