פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אני, שתמיד דרסתי בדרך לניצחון - הובסתי"

      אלדד יניב, כותב בטור אישי בוואלה! על ההפסד האישי בבחירות לכנסת ה-19, על התחושות והמחשבות שרדפו אותו בימים שאחרי. "לעזאזל, כמה שרציתי לבכות. יבש בחוץ, שורף בלב"

      בשתיים בלילה חזרתי עם רני בלייר משדרות רוטשילד. קפצנו לאוהל הפעילים של ארץחדשה שהוקם שם. קפצנו לומר תודה גדולה, אבל בליבנו התפללנו לחיבוק. וכמה שהיינו זקוקים לו. רני, שביים בחייו יותר מ-5,000 דקות דרמה טלוויזיוניות, שנגעו עמוק-עמוק בלב ולא עזבו - "שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "תיבת נוח", "שביתה" ועוד כמה ממתקים - ניסה לביים בדרך לרוטשילד עוד סצנה. חכה רגע, הוא אמר לי במונית לשם, צריך לתת להם תקווה. נאמר לפעילים שהסיפור עוד לא סגור. שהלילה עוד ארוך. עזוב, אמרתי לו. האמת שלנו חזקה מתקווה. הסיפור סגור. סגור-פלדלת. קיבלנו קצת יותר ממנדט, אבל זה נגמר. הלילה הוא ארוך, אבל אנחנו בחוץ. כולם ברחו ליאיר לפיד. בוא לא נישמע ברגע הזה כמו שימון פרס. אין ימאים שהצביעו עבורנו ואין מה להמתין לקולות החיילים. זהו זה.

      הובסנו. בנוק-אאוט.

      אלדד יניב (נמרוד סונדרס)
      רצה ארץ חדשה. אז רצה. אלדד יניב (צילום: נמרוד סונדרס)

      התחבקנו עם הפעילים ברוטשילד, וחזרנו אלי הביתה. בתחילת הלילה, לקראת השעה עשר, אפשר היה לעשות ספירת מלאי. רגע מזוקק כזה, שמאפשר לך לדעת מי חבר ומי "איש קשר". לביתי הגיעו רק חברים. מעטים. מעטים אבל שווים. על תוצאות מדגמי הטלוויזיה שמע מי שהתעניין משמועות כבר משמונה בערב. הווטסאפים העבירו שמועות לכל רחבי הארץ על תוצאות המדגם הצפוי בעשר ברשתות הטלוויזיה. ההמונים, כמעט כל אלף "אנשי הקשר" שלי באייפון, שביררו בבוקר באסמסים "לאן באים" ו"היכן חוגגים", עשו, כנראה, פניית פרסה והלכו לחגוג עם המנצחים. למה להם לבוא בערב כזה לסוכת אבלים.

      "סוכת האבלים" נפתחה על גג ביתי. בעשר בדיוק, מול המדגם. כולם ידעו שתכף תסביר מינה צמח שנשארנו בחוץ, אבל אולי. ומי יודע. לא קורות טעויות בחיים? וחסרות הפתעות? ומי אמר שהשמועות נכונות? אז מינה צמח הסבירה שנשארנו בחוץ. אנחנו והרב אמסלם. ואלדד. ההוא הפרופסור הקיצוני מצד ימין. לא הקירח. חלקנו יצא החוצה למרפסת לנשום אוויר, לעשן. צמח נשארה לבד, מרצדת לה על המסך. במרפסת נפתח פרלמנט, מתוח ועצוב ומפצח ומחבק. ככה כל הלילה. דנה מושביץ, שבאה ראשונה לעזור בהקמת ארץחדשה, גם פוררה ראשונה את מסע הלוויה. היא פתחה שמפניה שהביאה במיוחד. לניצחון. זה הזמן לשמפניה טובה, אמרה. נפוליאון אמר שבניצחון מגיעה לך שמפניה ובתבוסה אתה זקוק לה, ניסתה להצחיק ומזגה לכולם. שתינו. צחקנו. הרמנו לחיים. יש עתיד, לא?

      ההפסד רשום על שמי

      יש משהו נקי ברגעים של תבוסה. היא אמיתית וצלולה מרגעי ניצחון. את צהלת המנצחים אני מכיר מצוין. אני אוהב אותה. איך אפשר שלא לאהוב? את תחושת השקט - הפסדנו - זכרתי פחות. הכרתי אותה, את תחושת התבוסה. מי לא מכיר. אבל הדחקתי. תמיד התנערתי מתבוסה והדבקתי אותה לאחרים. או כך תירצתי אותה לעצמי כל השנים. הפסדים בבית המשפט בהם ייצגתי, היו תמיד ההפסדים של הקליינטים-הרמאים. ההפסדים בקמפיינים להם יעצתי, היו תמיד ההפסדים של מועמדים-פוליטיים-מחורבנים. עכשיו ההפסד היה כולו שלי. רשום על שמי. צורב בגרון וכואב. בעצמות.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      המטה השקוף של ארץחדשה בשדרות רוטשילד (צילום יח"צ)

      בזווית העין ראיתי את יותם, עומר ורוני. עומר ויותם הם התאומים של ליאור ושלי. רוני, הנסיכה שלנו, זרחה בחיינו ארבע שנים אחריהם. יותם ועומר הסבירו לרוני שאנחנו מפסידים. בינתיים. אבל הם כבר ראו משחקים שהפועל תל-אביב נותנת שלישייה במחצית השנייה והופכת את הקערה. יותם לא עזב את האייפון שלו. חשבתי שהוא משחק באיזו אפליקציה. אבל הבנתי מהר שהוא מרפרש, ומרפרש, ומרפרש – באתר של ועדת הבחירות המרכזית. שוב ושוב. אולי יגיעו קולות מהיכנשהו. חיבקתי את הלב שלו ואמרתי לו שכדאי שיפסיק. ואולי די. שום דבר טוב כבר לא מאיים עלינו הלילה. ולא יהיו גולים במחצית השנייה.

      בשלב מסוים, כשהלכו כולם, היה ברור לששתנו, ליאור והילדים ורני, שהולכים לישון. יותם בכה. עומר בכה. ליאור דמעה. רני נחנק. כולם בכו. חוץ ממני ומרוני שנרדמה על הספה. רני חיבק את כולנו כמו אח בכור. לעזאזל. וכמה שרציתי לבכות, כמה. יבש בחוץ, רטוב בלב. שורף בלב. ככה גדלתי. נחנקים ולא בוכים, לא מראים את הלב. מחביאים אותו טוב-טוב. עמוק-עמוק. שלא יראו. חיים שלמים חשבתי שככה לא נפגעים. רק בשנים האחרונות הבנתי שכשלא בוכים, לא מרגישים. חיים-מתים. אבל הדמעות לא חצו את הרשתית שלי. רציתי לבכות. הייתי זקוק לבכי. העיניים היו מזוגגות מדמעות, אבל קיר שבניתי שנים, לא נשבר. וזה כאב יותר מעצירות.

      ארזנו בקופסאות פלסטיק למקרר את הררי האוכל שקנינו למסיבת הניצחון, שלא קרתה, להמוני "אנשי הקשר", שאיימו בבוקר לבוא בערב למדגמי הטלוויזיה, ולא באו. עשרות הבירות והפיצוחים, המאפים, הסלטים. כיבינו את יונית לוי שדיברה רוב הערב על מיוט, ולי לא היה אומץ להסתכל לה בעיניים. נפרדנו מהמעטים והשווים שלא עזבו אותנו מעשר, ורני עלה על GetTaxi. הווייז הראה שבדרך מרחוב משה שרת לבורוכוב בתל-אביב – מהבית שלי לבית שלו – אין פקקים. בטח שאין. איך יהיו. אמצע הלילה.

      בכפיות-משפחתית, במיטה זוגית אחת, הסתיים מסע ארוך-ארוך-ארוך. ברגע אחד, אחרי חודשים עם אדרנלין ושרירים מתוחים, שלא אפשרו לי להירדם בלילות, הרגשתי חולשה נוראית. רפוי כמו סמרטוט, נפלתי על המיטה. שמיכה אחת הרדימה את כולנו. חמישה במיטה אחת, ולילי הכלבה על הרצפה שלידנו. ליאור שלחה יד ארוכה-ארוכה, בתוך המצעים, מעל רוני, יותם ועומר, וליטפה לי את הקרחת. ישנו יחד שינה עמוקה וקצרה עד הבוקר. מחובק בליאור, עומר, יותם ורוני - אני חושב שנרדמתי ראשון. נרדמתי כפי שלא נרדמתי חודשים. כמו תינוק.

      יום וקצת קודם עוד הייתי על גג העולם. בשבע בבוקר - ביום הבחירות - כל העולם עוד רדף אחרי: איפה תהיה בלילה? לאן באים? "אנשי קשר", שלא ראיתי מכיתה ו', שלחו לי סמסים וווטסאפים. חודשים הסתובבנו בארץ. חרשנו אותה מצפון לדרום. פגשנו אלפי אנשים. את הכל עשינו, רני ואני, לבד. בעבודת יד. אף אחד לא היה לצידנו בהתחלה. מי שבא, נטש. מי שהבטיח לעזור בכסף, ברח. מי שבא לייעץ אסטרטגית, נמלט. מי שחשב לתפוס ברשימה כיסא, התאדה. לאף אחד לא התאים להיות בקמפיין שאומר אמת כל-כך כואבת. לקמפיין כזה לא נוכל לגייס מצביעים, תירץ היועץ. לקמפיין כזה לא אוכל לתרום, תירץ מי שהבטיח לתמוך. מקמפיין כזה לא ייצאו כיסאות בכנסת, תירצו אלה שחיזרנו אחריהם במרץ.

      בהמשך, הצטרפה חבורה מצומצמת של מופלאים ומופלאות שחלמו כמונו ונתנו את הכל. והאמינו. וקיוו. בלי מטה מסודר. בלי תקציב אמיתי. בלי עוזרים. בלי טוקבקיסטים בשכר ופעילים שבאים בהתנדבות אבל רוצים כסף בהמשך, כי ככה מציעים במפלגות אחרות.

      מול תקשורת עוינת, איומים על החיים שלנו והבטחות שלא יהיה לנו היכן לעבוד כשהקמפיין יסתיים – המשכנו במעלה ההר התלול.

      ואז התחילו הרחמים העצמיים

      את מעט הכסף שהיה לנו לקמפיין הבאתי מהבנק. ממשפחה. מחברים קרובים. מעצמי. משכנתי את מה שנותר מהבית. חשבתי שיהיה מאיפה להחזיר. שנעבור. שניכנס לכנסת ה-19, שנקבל תקציב. במסע של חודשים התרגשתי כפי שלא הרגשתי מעולם. בפעם הראשונה בחיי נגעתי באהבה. נקייה. פשוטה. כזו שלא תלויה בדבר. מאנשים שלא הכרתי. הלב שלי פגש את הלב שלהם. גיליתי שכשאתה מגיש את הלב, אתה מקבל לב בחזרה. ככה. פשוט. ישר. למדתי שיעור. שווה. לכל החיים.

      בבוקר שלמחרת התבוסה, אחרי שינה טובה וקצרצרה, התעוררתי בבהלה. ורטוב מזיעה. ביום חורף, כן? ועירום. לראשונה בחיי בלי שריון. בלי יעד שאותו חייבים, אבל ממש חייבים, לכבוש. בלי לוחות זמנים. בלי זהות. בלי משהו להסתתר מפני עצמי. בלי תפקיד במחזה של החיים. הייתי אני, לבדי.

      הבטתי על ליאור והילדים. הם עדיין ישנים. הם נראו לי עצובים. או ככה הרגשתי וחשבתי שהם מרגישים גם. השלכה, קוראת לזה נטע הפסיכולוגית שלי.

      רוה"מ בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד מכריזים על תכנית המכרזים לפתיחת שני נמלים נוספים, יולי 2013 (יואב דודקביץ')
      הניצחון של לפיד? שר האוצר עם ראש הממשלה (צילום: יואב דודקביץ’)

      עליתי לגג ועשיתי לעצמי קפה. כמו שאני רגיל. אספרסו קצרצר ומר, בלי סוכר. טיילתי על הגג. כמו אסיר בהליכת החצר היומית שלו. הלוך-חזור. הלוך-חזור. ככה, דקות ארוכות, בשטח של כמה מטרים רבועים. תל-אביב כבר ערה מזמן. יפה ומכוערת ואהובה. ואני? בעוד פחות מחודש אהיה בן 45. עיתונאי לשעבר. עורך-דין לשעבר, יועץ פוליטי לשעבר, יועץ תקשורת לשעבר. לאן מכאן? מי אני מעכשיו? מועמד כושל לכנסת ה-19?

      כושל? כושל. תקלוט, אמרתי לעצמי. קלטתי, עניתי לעצמי. קלטתי.

      זה עוד שיעור שהיקום זימן לי. אני – שתמיד רדפתי אחרי הניצחון ולא משנה את מי דרסתי בדרך – הובסתי. לא סתם הובסתי. הובסתי באופן שכל העולם יודע על זה. כל העולם רואה את סימן סוליית הנעליים המרוחה על פרצופי. בדיוק אותו סימן סוליית נעליים שהיה מרוח על כל-כך הרבה פרצופים, כל-כך הרבה שנים, מנעליי.

      אני, שתמיד חייתי באשליית הפסגה, חוויתי את אשליית התהום. הכישלון.

      כמה שנאתי את המילה הזו, כישלון. בשתיים בלילה, ליל הבחירות, לפנות בוקר התבוסה, כשיותם ועומר בכו שוב, ורוני נרדמה והתעוררה ונרדמה שוב, עוד אמרתי להם שהתוצאה לא חשובה. שהיה מסע קסום ומופלא ומרגש וזה מה שזוכרים בסוף. את הדרך. את הפרחים שפוגשים ומריחים. בבוקר, כבר שכחתי מה שאמרתי. לא זכרתי – לא דרך ולא נעליים. ולא פרחים. הרגשתי שוב צרבת. מהצוואר ועד לאדמה, ובחזרה. ושוב כאבים. בעצמות.

      ואז גם התחילו רחמים עצמיים. ובושה. אוי איזו בושה. בימים הראשונים חששתי לצאת לרחוב. לפגוש פנים. לרדת למטה עם לילי הכלבה. הסתגרתי עם עצמי ועם משפחתי ועם כמה חברים קרובים. האנשים היחידים שהרגשתי חופשי להסתובב לידם עירום.

      עשיתי לעצמי עוד אספרסו. רני סימס. אני סימסתי לו בחזרה. רני סימס. אני בחזרה. רני סימס: "אחי הקטן, אני מרגיש אותך. אתה בהתקף חרדה. ככה זה מרגיש. תנשום. תנשום. אוויר".
      אבל איך בדיוק לנשום? זה בדיוק מה שלא הצלחתי לעשות. לנשום.

      הרגשתי שאין לי אוויר ושאני טובע. אובדן הזהות. תחושת הכלום. וחוסר היכולת לברוח לאנשהו ולהיעלם. בעיקר מעצמי.

      מה עשיתי, אלוהים אדירים? איך קפצתי כך באנג'י ושרפתי את כל עולמי הבטוח והנוח מאחוריי? וממה אתפרנס? כיצד אחזיר כל-כך הרבה חובות? למה הייתי כל-כך שאנן ויהיר ובטוח שזה יצליח? מה יהיה ממחר? מה אני ילד קטן, שחושב שהוא יכול לבד על כל העולם?

      מה יהיה ממחר?! ממחר? מהיום! מהרגע.

      איך, לעזאזל, חשבתי שרני ואני והחבורה המופלאה שהכרנו, ננצח לבדנו את כל העולם? ומתי תבוא הנקמה של כל מי שהופשט בסרטי "השיטה", שהפצנו ברשת?

      שמואליק הספרי, המחזאי, חבר, אמר לי שאני חייב לבדוק מהיום – כל יום – את האוטו. אלה לא מגישים תביעות דיבה. הם משחררים ברקסים במכונית.

      אורי רמתי, יועץ פוליטי, עוד חבר, סיפר לי שעידן עופר פתח שמפנייה, או זה לפחות מה שהוא מספר בעיר, כי הכלב, שזה אני, נשאר בחוץ וחסכנו לנו כאב ראש, עכשיו כשאנחנו רוצים למכור את ים המלח לחברת פוטאש הקנדית.

      הימים הראשונים היו הכי נוראים. הרגשתי שחטפתי אגרוף ישר ללב. אגרוף שכאב מאוד. מאוד.

      ספירת הקולות האחרונים בוועדת הבחירות המרכזית בכנסת, ינואר 2013 (טלי מאייר )
      מה יהיה ממחר? בחירות 2013 (צילום: טלי מאייר)

      יעברו עוד כמה חודשים עד שאבין כמה הרבה אנשים האמינו בי וברני וברעיון של ארץחדשה. יותר מ-28,000 אזרחים. לא מספיק לנצח את השיטה ולהיכנס לכנסת, אבל הכי הרבה אנשים שהאמינו בי אי פעם. יעברו עוד כמה חודשים עד שאבין כמה אני צריך להכיר תודה לאנשים טובים שהיו סביבי ועזרו לי להתרומם מחדש. עוד יעבור זמן עד שאבין איזו משפחה יש לי. כמה ליאור היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כמה שיעורים אני יכול ללמוד מיותם ועומר ורוני, שחיברו אותי מחדש. כמה נדיר וחד-פעמי הוא רני, שהפך לאח בכור, שתמיד רציתי ואף פעם לא היה לי. כמה מרגשים ההורים שלי, שעזרו עם כסף. כמה מיוחדים ההורים של ליאור, שפתחו חסכון ענק בלי לשאול שאלות ובלי לברר אם אחזיר את זה אי פעם. ואיך הפתיע אותי איתי אדם, שהגיח לחיי ככה פתאום והפך לחבר קרוב. אהבה שלא תלויה בדבר.

      עוד יעבור זמן עד שאבין שאשליית הפסגה ואשליית התהום, הן עסקאות עם השטן. משוחרר משתיהן, לראשונה בחיי, אוכל להבין מה אני רוצה באמת. משוחרר מאשליות, אוכל ללכת אחרי הלב שלי.

      אבל אותי כל זה לא עניין באותם ימים ראשונים של אחרי מה שחוויתי כנפילה הגדולה בחיי. הייתי עסוק בעצמי. בכאביי. ברחמים. הרגשתי אבוד ונטוש. בימים שלמים שהייתי לבד בבית עד שהילדים חזרו מבית הספר וליאור מהעבודה. הסתובבתי הלוך ושוב בבית. ישנתי הרבה. ברחתי.

      בעיקר חשבתי, ברצינות, לשים לכאב הנורא הזה שלי סוף.


      טקסט זה מבוסס על פרק ראשון מתוך הספר האינטרנטי "פניית פרסה" של אלדד יניב, שיראה אור בקרוב.