המעשים המיוחסים לאייל גולן חמורים ופליליים בהחלט, אפילו על פי עדותו, לפחות כפי שזו צוטטה בתקשורת, כאילו "לא ידע שהן קטינות". קרקס השיפוט של הקורבנות, האנליזות וההאשמות כלפיהן וכלפי הוריהן הוא בזוי, נקלה ונפשע. אבל אני רוצה לדבר על עניין עקרוני נפרד, ואין בין שני העניינים כל סתירה או כל תחרות.
במאמר שפורסם כאן בשבוע שעבר תחת הכותרת "עשו לינץ' לזמר? ואולי זה מגיע לו?", ביטאה ח"כ תמר זנדברג רעיונות שנשמעים רבות בשיח הנוכחי. היא טוענת שחזקת החפות היא עיקרון משפטי בלבד שאינו מחייב את הציבור, ושהחלה שלה על השיח הציבורי היא "משפטיזציה". בעמודה הרשמי בפייסבוק אף טענה כי אסור "להשתמש בו כדי להשתיק עובדות אמיתיות מלהישמע בשיח הציבורי, גם אם הן אינן מבשילות לכתב אישום או להרשעה". ההנחה המובלעת היא שזנדברג כבר יודעת את העובדות האמיתיות, כל העובדות האמיתיות ורק את העובדות האמיתיות. יש לי שאלה לח"כ זנדברג: למה בכלל צריך בית משפט? למה צריך משטרה?
פקודת המשטרה התשל"א (1971) מטילה על המשטרה את האחריות לחקור עבירות. למה לציבור לזרוק מיליארדי שקלים בשנה על גוף שיגלה לו "עובדות אמיתיות" שהוא כבר יודע? חוק יסוד השפיטה קובע כי בית המשפט הוא שמוכיח אשמה, ומעמיד תנאים נוקשים למינוי שופטים. למה לזרוק עוד מיליארדים, כאשר כל הארץ מלאה שופטים וכולם כבר יודעים מי אשם?
בית המשפט אינו קישוט
לטענת ח"כ זנדברג, "על הציבור להיחשף למידע אמיתי, מהימן ורלוונטי". מאיפה? "לעיתונות חוקרת ואתית יש מקום חשוב בדמוקרטיה, בהבאת מידע אמין ובדוק לציבור". בהתחשב באמינותם ובדיקותם של ידיעות, מעריב, וכל בלוגר זב חוטם, מה תועלתה של עדות תחת שבועה? מי צריך כתב הגנה? מה מוסיפות לנו ראיות?
למעשה, חזקת החפות, כמו כל עקרונות היסוד של המשפט המודרני, היא תולדה של נורמה מוסרית-ציבורית, ולא להיפך. היא חלק מהציבוריזציה שעבר מוסד המשפט, ולא מ"המשפטיזציה של הציבור". היא נועדה לכבד את הספק, ולו הספק הקל ביותר, שמא אישום אינו צודק, ולמנוע את האפשרות הנוראה, גם אם הקלושה, קודם כל של נידוי ושיקוץ אדם חף מפשע, ולאחר מכן גם של הענשתו על לא עוול בכפו.
בית המשפט הוא לא קישוט. הוא לא סרט אדום לקשור בו את פסקי הדין שההמון כבר פסק. התפקיד של בית המשפט הוא לשפוט, בדיוק כדי שזה לא יהיה התפקיד של ציבור הדיוטות שהקשיב לכמה ימים של ברברת עיתונאית ופייסבוקית תוך כדי השחזת סכינים. ברשויות החוק מוטמעים הכלים הטובים ביותר שיש לנו לאסוף מידע מהימן וחסר פניות, ולהבחין בין אשם לבין חף - וזאת אך ורק כדי שלא תופקר המלאכה העדינה הזו לידי ההמון.
כפי שאני רואה זאת, שתי אפשרויות לפנינו. האחת היא לקבל את הצעתה של ח"כ זנדברג, לבטל את ישראל כמדינת חוק ולתת דרור מוחלט לעלילות דם ולגזירת דינו של אדם בכיכר השוק, בלי שום חקירה, בלי שום הליך ובמעטה האנונימיות הגמורה של ההמון. האפשרות השנייה היא לפעול לשיקום זכויות הפרט בישראל, על ידי חינוך לאזרחות אחראית ועל ידי החמרת הסנקציות למי שיפר איסורי פרסום והקשחת האכיפה.
לעיתונות החופשית תפקיד קריטי בדמוקרטיה בכל הנוגע לזכות הציבור לדעת, אבל כל עוד לא מדובר בנבחר ציבור (שהאשמה התלויה נגדו רלוונטית לקבלת החלטות מצביעים), אין לציבור שום זכות לדעת איזו האשמה חמורה מודבקת לשמו של הפרט שטרם נחקר וטרם הועמד לדין.
לבסוף, אם בדרך הדמוקרטית בחרנו, הן בציבור והן במשטרה יש לעודד מתלוננות ומתלוננים בכל הגילאים לרשום את הצהרותיהם במשטרה בדיסקרטיות, ולפתוח תיק חקירה - לפני התיישנות. כדי לסגור את הערוץ התקשורתי והפייסבוקי, שעצם מהותו עיוות הדין, צריך לפתוח את הערוץ הלגאלי והצודק ולעשותו ידידותי יותר למשתמש.
דניאל עוז הוא משורר וחבר מפלגת מרצ
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il