"כל אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו" הוא כלל יסוד בסיסי בכל מערכת משפט. זהו כלל אוניבסלי שמבטא עיקרון אלמנטרי של צדק, שכמעט אין צורך להסביר. ואולם, מבלי להפחית ולו מעט מחשיבותו לעשיית צדק במערכת המשפט, יש לזכור שמטרתו של הכלל (המכונה בשפה המשפטית "חזקת החפות") היא משפטית ולא ציבורית. העתקתה של חזקת החפות כלשונה מהשיח המשפטי לשיח הציבורי עלולה לגרום להשתקה ולחוסר יכולת לקיים דיון ציבורי, וכך לפגוע בעיקרון החשוב של זכות הציבור לדעת. במילים אחרות, את הטענות הנשמעות לגבי "לינץ? ציבורי" המתבצע בנאשמים בטרם הוכחה אשמתם צריך לקחת בערבון מוגבל, ולזכור שלמשפט הציבור יש חשיבות לא פחותה ממשפט החוק.
מספר מקרים שעלו לכותרות בזמן האחרון, של חשודים בעבירות מין - מהטרדה מינית ועד אונס ובעילת קטינות - מהווים מצע נוח לדוגמה לטענה, שלא כל כלל משפטי מתאים למישור הציבורי. אפשר ללכת כמה שנים אחורה עד לפרשת קצב, ולהיווכח כיצד השיח הציבורי לא רק שלא פגע בנאשם - כפי שהוא ומקורביו הרבו לטעון - אלא סייע לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה לגבש את כתב האישום שהביא להרשעה. עדותה המרכזית, המצמררת, של האישה שהביאה להרשעה - אורלי רביבו (הלוא היא "א' מבית הנשיא") - לא נכללה כלל בכתב האישום. האם זה אומר שהיא לא נכונה? האם זה אומר שלא הייתה צריכה להישמע בשיח הציבורי ובעיתונות? נדמה שברור שהתשובה לשתי השאלות שלילית.
אם נמשיך הלאה למקרים הנדונים היום - האחד, "פרשת הזמרים", עוד תחת צו איסור פרסום, והשני, פרשת עמנואל רוזן, עוד מצוי בבירור ולא ברור אם העדויות שנשמעו בו יגובשו לכלל כתב אישום. אינני יודעת אם המעשים המתוארים בשתי הפרשות עומדים לסף הפלילי - אבל זה לא רלוונטי לשאלה האם ראוי שהעדויות, המעשים והפרשות יישמעו ויתוארו בשיח הציבורי.
לא למשפטיזציה של השיח
השתקת העדויות ומניעת השמעתן בשיח הציבורי, בשם "חזקת החפות", היא מסוכנת, ומביאה לשלוש השלכות לא רצויות.
ראשית, היא מביאה למשפטיזציית-יתר של השיח הציבורי. הציבור אמור לשפוט מה ראוי או לא ראוי, ולא מה חוקי או פלילי. כדי לשפוט זאת, על הציבור להיחשף למידע אמיתי, מהימן ורלוונטי. איך נוכל לעשות זאת, אם לא נשמע כזה? כמובן ששקרים ומידע מסולף צריך בכל מקרה לפסול ולא לפרסם, אבל צריך גם לדחות מכל וכל את הטענה שמידע אמיתי נשמע אך ורק בין כתלי בית המשפט. גם לעיתונות חוקרת ואתית יש מקום חשוב בדמוקרטיה, בהבאת מידע אמין ובדוק לציבור.
הרי בשלב זה, בשתי הפרשות, אין כלל מחלוקת לגבי אמיתות ונכונות העדויות עצמן. איש, לרבות המואשמים והנחקרים, לא טוען שהתיאורים שהופיעו בתקשורת לא היו או נבדו מלבן של המתלוננות. בפרשת הזמרים הטענה היא שהגיבור המרכזי בפרשה "לא ידע", ואילו רוזן טען שמדובר ב"חיזור לגיטימי". אלה טענות משפטיות, אבל לא פחות חשוב מכך - טענות ציבוריות, שעל הציבור לשמוע ולשפוט.
המחשבה שרק מה שחוצה את הסף המשפטי ראוי להישמע בשיח הציבורי מביאה לנורמה לפיה מה שחוקי, הוא גם מותר ציבורית, ולכן לגיטימי, ולכן גם נורמטיבי. הבעיה הזו חורגת הרחק מעבר לתחום עבירות המין - וראו למשל את אביגדור ליברמן, שחזר חיש קל ללשכת שר החוץ אחרי שזוכה בפרשת השגריר, אף שהשופטים מתחו ביקורת חריפה על אמות המידה הציבוריות של התנהלותו, וקבעו כי "לא פעל כראוי". צמצום השיח לחוקי בלבד מרדד את המרחב הנורמטיבי ולא משאיר מקום לתופעות שהן אולי לא פליליות, אבן הן פסולות ציבורית, מוסרית וערכית.
שנית, הטענה כאילו משפט הציבור מבצע בנאשמים לינץ' ללא יכולת להתגונן היא, בלשון המעטה, לא מדויקת. יש לזכור שנאשמים חזקים כלכלית וציבורית הם שחקנים פעילים בזירה הציבורית, ועושים בה שימוש לצרכיהם באופן יומיומי, ובפרט כאשר הם עומדים לביקורת ציבורית ומשפטית. בצד קולן של המלוננות, שזוכה להד מסוים בתקשורת, הנילונים עצמם נוהגים להפעיל מכבש ציבורי, כלכלי ומשפטי רב-עוצמה, בין אם באמצעות אנשי מקצוע שנשכרו על ידם ובין אם באמצעות מקורבים וידידים שמחזיקים בעצמם עמדות רבות השפעה בזירות שונות.
שלישית, הדרת הוויכוח מהמסך הציבורי בשם "חזקת החפות" עלולה להביא למצב שבו אנשים גסים, כוחניים ונצלנים, שבמשך שנים עשו עוולות חמורות מוסרית וערכית, ימשיכו לזהם את האוויר הציבורי ויותירו אחריהם עוד שורה ארוכה של נפגעות מושתקות - רק בגלל שהראיות המשפטיות לא חצו את הסף הדרוש להגשת כתב אישום.
איסוף הראיות, ההוכחות וההליך הדרושים לחצות את הרף הפלילי היא מלאכה מקצועית, לפעמים טכנית, של הפרקטיקה המשפטית. אסור לה להוות אמת מידה ציבורית. לפעמים, משפט הציבור אמיתי וחשוב לא פחות ממשפט הפרקליטות.
ח"כ תמר זנדברג (מרצ) חברה בוועדה לקידום מעמד האישה ובוועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il