גבר מכה על חטא

אני יליד 1958, גרוש פעמיים + שבעה ילדים משתי הנשים. קצת רקע על עצמי: בעברי עבדתי כחוקר במשטרה, חובש במד"א ובשב"ס וחובש מלווה עם נשק בטיולים; שירתתי במילואים כחובש, ועשיתי מדי כל שנה ושנה 30 ימים מלאים (לא ויתרו עלי ביחידה). כיום אני שכיר ועל תקן סבא, וכן, אני הייתי בעברי הלא רחוק גבר אלים. הפעלתי אלימות פיזית נגד אשתי השנייה. בכל פעם שמנעה ממני ללכת ולבקר את ילדיי מנישואיי הראשונים או לדבר איתם בטלפון, הייתי מכה אותה.

דוח מטריד חושף: בישראל חיות 200 אלף נשים מוכות

וזה סיפור האלימות שלי בקצרה: זה מתחיל בסטירה, ממשיך באגרופים, עובר להשלכת חפצים כבדים ויכול היה גם להיגמר במוות. נעצרתי לבסוף, לאחר שהתלוננה במשטרה על האלימות, וחבל שלא התלוננה כבר בנגיעה הפיזית "העדינה" הראשונה, כדי שאתחיל טיפול על פי צו של בית משפט כבר אז. אולי בכך הייתי מונע הסתבכויות מיותרות וקשות בהמשך. כמובן שגם אני לא רציתי להתחיל בטיפול, התכחשתי לנגע האלימות הפיזית שהתפרץ בי לפתע באמצע החיים שלי והתביישתי מהסטיגמה שתדבק בי. אבל זו טעות (שרוב הגברים עושים), כפי שהבנתי במהלך הדרך הקשה שעברתי מאז.

לאחר חודש במעצר נשלחתי ל"בית נועם", שם שהיתי ארבעה חדשים תמימים ועברתי שם כעין שטיפת מוח חיובית, בזכות טיפול אינטנסיבי וייחודי של הצוות. ההחלטה האישית שלי הייתה להפיק את המירב לטובת שיקומי. למדתי שיש כמה סוגי אלימות, פרט לאלימות פיזית. האסימון שעזר לי להבין את חומרת מעשיי נפל בעת הטיפול הקבוצתי בעזרת דמיון מודרך. עצמתי עיניים, חזרתי אחורה בגלגל הזמן, והסרט שרץ מול עיניי במשך כשעה היה המכות שהנחתתי על ראשה בפטיש. ויותר מזה, הצעקות והבכי שלה שאני אפסיק וכשהיא מגוננת על ראשה, וצועקת: "תפסיק, אני אמות", מתחננת וחוזרת על כך שוב ושוב - ואני ממשיך להכות.

נראה לי שדמעתי במהלך הטיפול הזה, עד שהמדריכה הרגישה בכך. וכשפקחנו עיניים, ביקשה דווקא ממני לשתף את כל הקבוצה בתהליך שעברתי עם עצמי. היה קשה לי לספר את מה שראיתי בעיניי, אבל הרגשתי שאני חייב לספר, אם אני רוצה להבין את חומרת מעשיי ולהכיר באחריות אישית למעשיי. בכל פעם שדיברתי על כך בפני גופים רשמיים שהגיעו לביקור בבית נועם, בכיתי בקטע הזה של הסיפור שלי, ולא מתוך כעס או בקשת רחמים, אלא מתוך הזדהות עם הסבל והצער שעברו על אשתי.

כשאני שומע היום על מקרי אלימות בין בני זוג, אם שמסתיימים רק בסימנים בגוף ואם שמסתיימים ברצח, כל כולי מתמלא בסערת רגשות עזים. אני חש צורך אישי להזדהות עם הקורבנות, לחוש בושה (מעצם המעשה), כעס (על עצמי ועל האחרים), פחד (מהתוצאה), חמלה ורחמנות (למבטים המפוחדים של המותקפות), צער והתנצלות (על כאביהן).

בסיום הטיפול ובאישור בית משפט, חזרנו לגור יחד. ואפילו אשתי נקלטה להריון תאומים רצוי, לאחר שנים של טיפולים עקרים. שמחנו מאוד, מתוך תקווה שהדבר יעזור לנו לחזק את הקשר הזוגי. לבסוף נשלחתי למאסר של שנה בכלא כאסיר עבודה, וגם שם השתתפתי בכמה תכניות טיפול ובחוגים לחיזוק תמיכה ועיצוב האישיות, לימים שיבואו לאחר השחרור. בו ביום שנשלחתי לכלא, אשתי ילדה את התאומים בלעדיי.

לאחר שחרורי מהכלא חזרנו לגור יחד. התכוונתי לעזור לה בגידול התאומים, והפעם מתוך הנחה ששנינו הפקנו לקחים שיעזרו לנו לצמוח בכיוון הנכון ולסלול את הדרך לבניית זוגיות שונה וחדשה. אולם לאחר כשנה, התגלעו חילוקי דעות מהותיים בינינו, שוב - על רקע קשריי עם משפחתי הקודמת. אז זיהיתי אצלי את המבער הרגשי ואת ההתקרבות החוזרת לנקודת האל-חזור שאסור להגיע אליה. מצד שני זיהיתי גם את הבעיה אצל אשתי. היא התכחשה, ביודעין או שלא ביודעין, לעברה כאישה מוכה, ולא השכילה לזהות איך ניצוץ האש עלול להתלקח שוב בינינו כמו בעבר ולהזיק לשנינו.

לאחר חשיבה עמוקה הגעתי למסקנה, מתוך ראייה כוללנית על עתיד שנינו, שהחירות שלי ושלה חשובים לי יותר מכל. לכן אני לא מוכן לקחת חלק במשחק האש שלה, שעלול להחזיר אותנו למרתפים האפלוליים ולתקופות החושך בחיינו. החלטתי לעזוב את הבית, והפעם לתמיד. עשיתי זאת בצער גדול אך בלב שלם. מצד אחד עם אנחת רווחה גדולה שלא נגררתי להגיב, שלטתי בעצמי ומנעתי מעצמי הסתבכות מיותרת. אבל גם מתוך חמלה, עצב וצער כלפיה, כי אני צריך להשאיר אותה לבד עם גידול התאומים וגם מתוך הזדהות עם כל הקושי שבדבר.

אני חי כעת עם בת זוג אחרת, זה שש שנים, שמודעת לעברי האישי, הטוב וגם הרע. אנו חיים את חיינו בנחת ברוגע ומתוך הבנה וכבוד הדדי זה לזו, והכול בעזרת הכלים הרבים שקיבלתי בבית נועם. אני מבקר את ילדיי ונכדותיי בצורה חופשית, וגם הם מקבלים לחיקם באהבה את בת זוגי.

זה כשנה אני מעביר הרצאות בהתנדבות בבית נועם ולקבוצת גמלאיות במתנ"ס השכונתי בתחום שאני מומחה בו: מורשת קרב, טבע ונוף, היסטוריה של ארץ ישראל ועוד. אפשר להגיד שאני מאושר יחסית מהתהליך שעברתי ומרגיש טעם בחיים. שאני מרגיש שהצלחתי להשתלב בחברה ובקהילה ולדעת שיש חיים, גם אחרי שברגע מסוים באמצע החיים, חשבתי שכל כובד העולם נפל עליי ואין מוצא. אז צריך לדעת ולהבין שיש! אני אדם דתי עוד מבית אבא, ולכן אני בטוח שטעויות אפשר לתקן. אני מאמין שייסורים הבאים על האדם באים לזכך ולכפר על מעשה רע מהעבר. צריכים להיות אופטימיים ולהאמין בחיים. במבט לאחור, אני בטוח שהגשת התלונה ההיא על ידי שתי השנייה הצילה אותי ממאסר עולם. המרחק לרצח לא היה רחוק. זה סיפור החיים והתמודדות שלי בקצרה.

תודה רבה שהסכמתם להקדיש עשר דקות מזמנכם ולקרוא את הסיפור שלי. החלטתי לספר אותו לנוכח מקרי האלימות המתרבים, שלא רואים את סופם מתקרב. מטרת החשיפה היא להעלות את המודעות למקרי האלימות במשפחה בכל שכבות האוכלוסייה. אני רוצה שגברים ונשים ירגישו חובה לפנות ולהיעזר בגורמי הטיפול השונים, בשלבים הכי מוקדמים של גילוי הסימפטומים; שלא יתביישו ולא יפחדו לגלות את חולשותיהם השליליות (הן הגברים והן הנשים), ולהציף אותם בפני גורמי טיפול מוסמכים ולהתמודד מולם. הגבר האלים צריך להודות בחולשתו, להתמודד מול הבושה וללמוד לשלוט בעצמו. ואילו האישה צריכה לקבל מנת חיזוק של אומץ ולהתלונן מיד, כבר במקרה האלימות הראשון והעדין ביותר.

אם המקרה שלי ראוי להישמע בפני קבוצות טיפול שונות, בפני קהלים שונים, בפני רמות אוכלוסייה שונות, הן של גברים והן של נשים; אם הסיפור שלי יכול להציל נשים נוספות מרציחתן או לפדותן מסבלן; אם הסיפור שלי יכול להציל גברים רבים מלהינמק בכלא; אם הסיפור שלי יצליח למנוע בעקיפין מהילדים במשפחה לעבור טראומה מיותרת - אשמח לשתף פעולה עם כל גורם טיפולי, להגיע לכל מקום בארץ ולספר את סיפורי בגוף ראשון. אני חושב שהסיפור מתאים גם להישמע בפני קהל נורמטיבי בהחלט ולעובדים במקומות עבודה ובגופים גדולים, שם יש שיעור סמוי גבוה של גברים אלימים ונשים במצוקה.

"וכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו".