הסכם הגרעין שנחתם הלילה בין מעצמות המערב לאיראן הוא הסכם ביניים - וכך יש להתייחס אליו. מדובר בהסכם סביר, בהחלט לא סיבה למסיבה, אבל גם לא אסון: מדובר למעשה בהקפאה של תכנית הגרעין של איראן לצד הקלה מינורית בסנקציות המוטלות עליה מצד המערב, ולא בסנקציות המשמעותיות כגון אלו המוטלות על מערכת הבנקאות ואמברגו הנפט.
את ההסכם צריך לבחון לפי ההיגיון של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. מבחינתו, וגם מבחינת האיראנים, מדובר בהסכם טקטי בלבד, שבזכותו יוכלו הצדדים להמשיך ולדון בפרטי ההסכם הסופי בששת החודשים הקרובים כשהסרכזות (צנטריפוגות) אינן ממשיכות להעשיר אורניום לרמת העשרה הגבוהה מ-3.5% (הרמה הדרושה לייצור אנרגיה גרעינית). עם זאת, קיימת אפשרות שהסכם הביניים יהפוך שלא במתכוון להסכם קבע - זאת בשל הקשיים שצפויים האיראנים להערים במסגרת המשא ומתן בתקופה הקרובה.
מעצמות המערב, ובראשן ארצות הברית, יכולות לרשום לעצמן הישג בכך ששלושה סעיפים מרכזיים שדרשו האיראנים לא נכללו בהסכם: הושמט מההסכם סעיף שכנראה נכלל בטיוטה הראשונה והכיר בזכותה של איראן להעשיר אורניום; הסנקציות העיקריות המוטלות על איראן לא הוסרו; ונאסר עליה להפעיל ולהמשיך בעבודות הבנייה בכור המים הכבדים באראק לאחר שבטיוטת ההסכם נכתב כי לא תוכל להפעיל את המתקן אך תוכל להמשיך בעבודות הבניה.
לצד ההישגים, ובהיותו הסכם ביניים, הצדדים לא דנו כלל בנושא "קבוצת הנשק" (weaponization) - הדרך להפוך אורניום מועשר לפצצה גרעינית ולהרכיבו על טיל בליסטי. איראן כנראה סיימה כבר את רוב עבודת המחקר והניסויים בקבוצת הנשק, כפי שבאו לידי ביטוי בניסויים במנגנון הנפץ של פצצה, והשאלות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בנושא זה עדיין נשארות פתוחות. דבר נוסף הוא הפעלת הצנטריפוגות המתקדמות: בעוד שהוסכם כי איראן לא תוכל להפעילן, לא נכתב במפורש כנראה לגבי סדרה של ניסויים שהאיראנים מתכוונים לערוך בהן. על סמך הניסיון בדיאלוג עם האיראנים - כל עוד לא מצוין במפורש שאסור לערוך ניסויים יש סכנה שאלו ייערכו.
טהראן לא ויתרה על שאיפותיה, להמשיך בסנקציות
בששת החודשים הקרובים עשויים לגלות הנושאים והנותנים מהמערב שסעיפי ההסכם, שנוסחו באופן הניתן לפרשנות, יהוו מקור לוויכוח תמידי עם הנושאים והנותנים בצד האיראני. ובמקביל, הצדדים אמורים לדון בפרטי הסכם הקבע שחייב לגעת בכמה נושאים שהושמטו מהסכם הביניים ועליהם סביר להניח שקשה יהיה להגיע להסכמה בין הצדדים: קבוצת הנשק, טיפול במאגרי האורניום המועשר הענקיים של איראן והשארת יכולת העשרה עתידית סמלית, אם בכלל. כלומר, ששת החודשים הקרובים יהיו ככל הנראה קשים ביותר עבור הנושאים ונותנים, וספק אם יוכלו להשיג בתקופה קצרה זו את ההסכם הכולל אליו חותרים ה-P5+1.
אמנם הוסכם על העלאת רמת הפיקוח כבר בהסכם הנוכחי (ביקורי פקחים רבים יותר במתקני ההעשרה בפורדו ונתאנז ובמתקן באראק), אולם הניסיון מהעשור האחרון מלמד שהאיראנים ינסו להמשיך ולרמות את המערב, שכן טהראן לא ויתרה על שאיפות הגרעין שלה. גם בהסכם הכולל בעתיד, על הפיקוח להיות חודרני ביותר, כיוון שאיראן לימדה את הקהילה הבינלאומית שאם רק תינתן לה האפשרות - היא תעקוף גם מחויבויות עליהן הסכימה. איראן עדיין לא עשתה "אחורה פנה" בכוונותיה, ולכן חשוב שהקהילה הבינלאומית תשמור על קלף המיקוח היחיד שהיא מחזיקה בידיה מול איראן - הלחץ באמצעות הסנקציות.
ד"ר אמילי לנדאו היא ראש התכנית לבקרת נשק וביטחון אזורי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) באוניברסיטת תל אביב