את "סינדרום יחימוביץ'" גיליתי ביום הבחירות לכנסת האחרונה. התבקשתי לעשות נפשות למפלגת העבודה בחמישה יישובים בגליל. לאורך היום פגשתי מאות חברי מפלגה, חלקים אוהדים וחלקם עוינים. האוהדים סיפרו לי שהם יצביעו לעבודה למרות שלי יחימוביץ'. העוינים אמרו לי שהם לא יצביעו לעבודה בגלל שלי יחימוביץ'. ביום אחד של הכרעה גורלית הזדקרה המנהיגה החדשה כאבן ריחיים על צווארה של המפלגה. תכונותיה הלא טובות האפילו על הכול: על המפלגה, על המסר, על שאר נבחרי המפלגה. לפתע לא התקיימה מפלגה אלא בדמותה של שלי. אהבת אותה, הצבעת לעבודה. סלדת ממנה, הצבעת נגד המפלגה.
הפריימריז בעבודה: הרצוג הביס את יחימוביץ' בפער גדול
מערכת הבחירות שנמשכה כחודשיים הקצינה עוד יותר את האגו על חשבון המפלגה. שלי השתלטה על כל השיח הפוליטי במפלגה ומחוצה לו, לא חדלה להופיע, לא סתמה את הפה לרגע, בבחינת המפלגה זו אני ורק אני. הכול התמקד בה. החברים האחרים נעלמו כלא היו. חלקם שתקו, חלקם השתתקו, חלקם שותקו מרוב אימה. לנגד עיניי, ראיתי כיצד יחימוביץ' סוחפת עצמה לתוך פולחן אישיות מגלומני ובמקביל ראיתי כיצד היא הופכת מפלגה גדולה עם שורשים לכת סגורה, כמעט משיחית.
כל אימת שנכנסה לאולם, קמו מאות הצעירים חדורי מוטיבציה לתיקון חברה שגייסה למפלגה, וקראו בגרון ניחר: "הוא הוא מי זה בא, ראש הממשלה הבא". ניכר עליהם שהעריצו אותה. הם סגדו לכל מילה שלה, לכל צעד שלה. כשנכנסה לאולם, הם זינקו על רגליהם, ותיקים וחדשים, כמו היינו בפרלמנט של רומניה בעידן של ניקולאי צ'אושסקו. מלווה בפמליה של חסידים קנאים, היא עברה מאחד לשני, נישקה ולחצה ידיים. היה ברור מי המנהיג ומי המונהגים. ליוויתי את המפלגה כעיתונאי וכחבר כנסת. איני זוכר פולחן אישיות שכזה.
גם אחרי שהשפילה את המפלגה ל-15 מנדטים, היא התקבלה באותן קריאות מטומטמות של חסידיה, כאילו עמדה להרכיב את הממשלה. מפלגה פלורליסטית, רב-תרבותית ורב-עדתית הפכה לנגד עינינו לכת סגורה, קנאית שמרחיקה מעליה כל מי שלא נשא חן בפני בעלת הסיסמה היהירה "המפלגה בראשותי". בעודה מתמסרת לחסידיה המכורים, התעלמה המנהיגה מהניכור שגבל בשנאה שהתפתח סביבה. ייתכן שבהערצתם הם הסתירו ממנה את רעידת האדמה שעמדה להתרגש עליה.
מאסו בסגנון מנהיגות פרוורטי
לא רק תפיסת עולמה המצומצמת של יחימוביץ' הרחיקה חברים בבחירות לכנסת ואחריהן, ולא רק קנאותה הרושפת נגד כל מי שהצליח בחיים, אלא אישיותה, אופיה, תכונותיה. איש פוליטי חייב לאהוב בריות ולהיות נאהב על ידם. אלה שני תנאים הכרחיים, אף שהם לא מספיקים. יחימוביץ' סבלה מהעדרם של שניהם. הציבור הרחב הבין עד מהרה שאהבתה לאנושות בנויה על זיוף. אולי עזרה להושיב קופאיות על כסא, אבל לא נדף ממנה שום רגש אנושי, שום חמלה לאחר, שום אהבה לזולת.
על כך היא נענשה. גם בבחירות הכלליות וגם במאבק מול יצחק הרצוג. בבחירות הכלליות זכתה המפלגה "בראשותי" לפחות מ-4% תמיכה ביישובי הפריפריה. בבחירות הכי חברתיות שהתקיימו בישראל, זכתה המועמדת "החברתית" לתמיכתם של ארבעה מתוך מאה בוחרים. השיעור הכי נמוך שנרשם אי פעם. בבחירות לראשות המפלגה חברו חברי המפלגה בפריפריה, ביישובים הערביים, במושבים ובשכונות המצוקה כדי להביס אותה. זו הייתה נקמתם המתוקה על הדרתם מהמשחק הפוליטי ומחיי המפלגה.
יצחק הרצוג מילא כל חלל שהותירה אחריה, ובהצלחה כבירה. "מר נורמלי" הישראלי השיב לחיקה של המפלגה כל מי שמאסו בסגנון מנהיגות פרוורטי. אין באיש פולחן אישיות, אין בו מגלומניה. הוא אוהב אנשים ואנשים אוהבים אותו, ואלה באו אליו בהמוניהם כדי לרשום את התבוסה המשפילה ביותר בתולדות המאבק על ראשות העבודה.
סיפורה של יחימוביץ' הוא במידה רבה טרגדיה שייקספירית. קרה לה מה שקרה לאהוד ברק לפניה. הכול עמד לרשותם כדי להגיע למלכות - אך במו ידיהם ובמו תכונותיהם חיסלו את עצמם. כך ייעשה למנהיגים פוליטיים, שבמקום לראות את הזולת, ראו רק את עצמם.
דניאל בן-סימון הוא סופר, עיתונאי וח"כ לשעבר ממפלגת העבודה
לכל הטורים של דניאל בן סימון בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il