בשבוע שעבר התפרסם כאן מאמר דעה של שירה מיכאל, הטוענת כי ארגוני זכויות האדם מנצלים את מאבקם של הערבים הבדואים בנגב כ"פלטפורמה נוספת לניגוח והכפשת ישראל וליצירת רווחים פוליטיים". את מרכז תשומת לבה ריכזה הכותבת בפעילותו של ארגון "פורום דו-קיום בנגב", בו אני עובד, תוך שהיא מונה את פעילותינו הענפות בזירה הפרלמנטרית הבינלאומית כהוכחה לטענותיה.
זוהי האשמה קשה שראויה לבחינה עניינית, אך מעבר לתוכנה הענייני ולתוקפו, יש לבחון את משמעותה הרטורית - הכיוון אליו היא מנסה לנווט את השיח הציבורי. מאמר זה מבטא ניסיון ציני להסית את מוקד הדיון הציבורי מהמהלך שמקדמת הממשלה, ושישפיע באופן דרמטי קודם כל על אזרחי ישראל - ערבים ויהודים - לצמצם ככל האפשר התעמקות בביקורת שנמתחת עליו, ולהחליפה במסכת הפחדה ודמגוגיה על ידי חיזוק האתוס של "כל העולם נגדנו". זהו מהלך רטורי שחוק, אך נראה שלימין בישראל טרם נמאס להשתמש בו.
לא רק "להיראות טוב"
כל כך נחפזה הכותבת להפנות את חצי הביקורת לפעולותיהם של ארגוני החברה האזרחית, ששכחה להתייחס באופן ענייני לטענותיהם של ארגונים אלה ושל החברה האזרחית בנגב, אותה הם מייצגים. מכותרתו של המאמר של מיכאל, "בנגב אין נישול - רק ניצול", ניתן להבין כי בכוונתה לסתור את טענותיהם של הערבים הבדואים בנגב ושל הארגונים המשתתפים במאבקם על כך שהמדינה פועלת לנשלם מאדמותיהם בתהליך החקיקה הנוכחי. אולם מיכאל מסתפקת במנייה של טענותינו - בהן הטענה כי מדיניותה של ישראל מייצרת אפליה על רקע גזעי, הטענה שהמדינה מייצרת פרולטריזציה כפויה של המיעוט הערבי הבדואי, והטענה שהיא מנשלת את הבדואים מזכויות הקניין שלהם באופן קולקטיבי. העדר התייחסות עניינית לטענות אלה, ופנייה מהירה להשתלחות בגופים המקדמים אותן, מצביעים על עניות הידע של הכותבת בסוגיה בה היא מבקשת לעסוק, ויותר מכך, על ניסיונה לייתר דיון ציבורי בשאלות אלה, שהן בעלות משמעות עליונה לעתיד עיצוב המרחב של הנגב בישראל.
צודקת מיכאל כשהיא טוענת שארגוני החברה האזרחית פועלים בקרב ועדות האו"ם והפרלמנט האירופי כדי להגן על זכויות הערבי הבדואי בנגב. הזירה הבינלאומית הינה זירה חשובה ומחייבת עבור מדינה שרוצה לחשוב על עצמה כחלק ממשפחת העמים. למרות התייחסותן של ממשלות ישראל האחרונות אל זירה זו כאל מקום שבו צריך בעיקר "להיראות טוב", הרי שאנו טוענים שקיימת חשיבות לא רק לאופן בו מדיניותה של ישראל מצטיירת, אלא גם לאופן בו היא פועלת הלכה למעשה. אנו מאמינים גם שהאופן בו מדינה המבקשת להיתפס כדמוקרטית מתייחסת אל זכויות המיעוט היושב בקרבה, הוא עניינה של הקהילה הבינלאומית, שמהווה מסגרת נורמטיבית ולגיטימית להתנהלותן של מדינות. כשם שאנו דורשים מקהילה זו להתערב במדיניותן של מדינות אחרות (למשל איראן) כשהדבר נוגע לאינטרסים שלנו, הרי שאין להפעיל סטנדרטים כפולים כשהדבר נוגע למדיניותה של ישראל.
אולם מיכאל שוכחת לציין שמירב הפעילות של ארגוני החברה האזרחית הפועלים בנגב, ובהם גם "פורום דו-קיום בנגב", מכוונת אל לב-לבו של הציבור הישראלי במדינה. כשם שאנחנו מקיימים סיורים בנגב לדיפלומטים של מדינות זרות, כך אנו מקיימים סיורים גם עבור חברי וחברות כנסת ישראליים, קבוצות מבתי ספר ברחבי הארץ, מכינות קדם צבאיות, חברי תנועות נוער ועוד. אנחנו גם עורכים כנסים פוליטיים, חוגי בית פאנלים, הרצאות ותערוכות ברחבי הארץ, שנועדו לחשוף את הציבור בישראל למדיניותה של הממשלה, ולהביא ציבורים בתוכו להתעוררות ולמאבק אקטיבי לשינוי המדיניות.
אנו מאמינים שהאחריות להתנהלותה של מדינה מוטלת קודם כל על הציבור שאותו הממשלה מתיימרת לייצג. קיבלנו על עצמנו משימה ציבורית לחשוף בפני קבוצות רחבות ככל האפשר את העוולות שמייצרת המדיניות הקיימת כלפי המיעוט הערבי הבדואי בנגב, ולהניע אותן לעשייה ציבורית למניעת ההשלכות ההרסניות שהיא מייצרת. המתקפה על ארגוני החברה האזרחית היא תחבולה רטורית שנועדה להסיח את תשומת הלב הציבורית מקידומה של תכנית הרסנית שתפגע באופן אנוש בציבור היהודי והערבי החי בנגב. בימים אלה ראוי לקדם דיון ציבורי ענייני בתכנית זו.
עופר דגן הוא רכז שטח בארגון "פורום דו-קיום בנגב"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il