החדר האינטימי שלי נוסע על גלגלים

בשכונה שקטה בצפון-מזרח וושינגטון הבירה, ליד בית קברות ישן ומאחורי שורה של בתים צמודי-קרקע, מתחבאת חלקת אדמה, מעוטרת עלי שלכת ותחומה גדר עץ. מאחורי הגדר יש גינה ירוקה וארבעה בתים קטנים על גלגלים. ברוכים הבאים לפרויקט Boneyard studios, השכונה הראשונה בוושינגטון של "מיקרו-בתים".

כל אחד מהבתים הקטנים הללו נבנה בסגנון אחר: ביתו של בראיין לוי, בן 38, נבנה עם חלונות גדולים במיוחד ("כדי שאוכל להביט אל בית הקברות ולהרהר בטעם החיים"). ממול נמצא הבית של ג'יי אוסטין (24), אותו הוא מכנה "קופסת גפרורים". זהו בית מלבני, עם שרשראות תלויות בצדי הכניסה לאיסוף מי הגשמים בשיטה יפנית. הבית של לי פיירה נקנה בשלמותו ב"קרייגליסט" ועבר עיצוב מחדש. כעת הוא כולל מיטת לופט, כניסה מתפרקת ניתנת להסרה, אגף לשמירת מכלי מים ומתקנים נוספים.

שכונת המיקרו-בתים נולדה במוחו של בראיין, עובד בחברה העוסקת בייעול מערכות חשמל. הוא קנה את החלקה ("היה לי בית עם שלושה חדרי שינה רק לעצמי, והרגשתי שזה הרבה יותר מדי") וגייס לעזרה את החברה שלו, לי, עובדת בגבעת הקפיטול, ואת ג'יי, לשעבר סטודנט והיום עובד במשרד הדיור והפיתוח העירוני. הוא מדגיש שהמיזם מוכיח שגם באמריקה, ניתן לחיות בבתים קטנים – ויפים - שחוסכים הרבה אנרגיה וחומרים. "בהתחלה, השכנים היו חשדנים. הם חשבו שבאים להקים להם שכונת קרוואנים. אבל עכשיו הם מאוד נחמדים ובאים בחגים. אנחנו מכבדים אותם בירקות מהגינה שלנו", הוא מספר.

בראיין מספר כי האמריקנים לא אוהבים דברים קטנים. "יש עוד דרך ארוכה לפנינו. מבחינתי, האתגר הכי גדול בפני האנושות הוא שינוי האקלים, וההתמודדות אתו תדרוש גם שינוי בצריכת האנרגיה וגם שינוי בסגנון החיים". לדבריו, המגורים במיקרו-בית אינם מתאימים בהכרח לכל אחד. "זה לא למשפחה ובטח גם לא לאנשים עם מאה זוגות נעליים, שלא יכולים לחיות בלי מדיח כלים ומכונה לייבוש כביסה. אבל לצרכים שלי, זה מרגיש די מרווח, ויש עיצוב חכם שמאפשר גיוון". בתור דוגמה, הוא מציג את שולחן העץ שלו, שניתן להציב אותו בשלושה מקומות שונים בתוך הבית. פעם אחת השולחן משמש לאירוח, פעם אחרת לעבודה, וכשבאים אורחים הוא מתפקד כשולחן קפה.

"בעצם, זו כן שכונת טריילרים", אומר ג'יי אוסטין, "כי מדובר בבתים על גלגלים". אוסטין מתוודה שלטריילרים "אין מוניטין מי-יודע-מה באמריקה, אבל אלה – המיקרו בתים – הם "טריילרים מהודרים". במשך מספר שנים הוא חסך לתשלום הראשון עבור הבית העתידי שלו, עד שהבין שעבור אותו סכום הוא יוכל לרכוש בית שלם (אם יסתפק בבית זעיר). לדבריו, זה גם פתרון אידאלי לדור שלו, הסובל מתת-תעסוקה ומצריך ניידות.

בוושינגטון עדיין לא החליטו איך להתמודד עם הפרויקט הקטן של החבורה. מבחינת הרשויות, מדובר בכלי-רכב, והתקנות אוסרות על הבעלים להתגורר בהם כל הזמן, לכן השלישייה מחזיקה לעת עתה גם בדירות שכורות. זה לא מאוד חסכני, אבל דיירי Boneyard Studios מזמינים מבקרים לבוא להתרשם מהפרויקט, בתקווה לשכנע את העירייה שמדובר במודל לחיקוי.

ג'יי שייפר, אחד הגורואים של תנועת הבתים הזעירים, העביר את חייו בתפיסה שהאמריקנים חייבים להקטין את הבתים. עבורו, זה רעיון מובן מאליו. "אם אתה רוצה בית, אין לך יותר מדי כסף, ואתה לא רוצה בית גדול יותר ממה שאתה באמת צריך כדי להיות מאושר - הפתרון זה בית קטן מאוד". לדבריו, "בית שצריך לעבוד כדי לתחזק לנקות אותו הוא בית שמכלה את החיים שלך".

זה 18 שנים ששייפר עובד על שכלול הבתים הזעירים – כדי שיהיו לא רק זולים, אלא גם יפים, - ולדבריו, המיתון שהתחיל ב-2008 הגדיל משמעותית את מספר המתעניינים בעבודתו. החברה שלו, Four Lights Tiny House, מציעה בין היתר סדנאות לבניה עצמאית של בית זעיר. להערכתו, כשליש ממשתתפי הסדנאות בונים לסוף מיקרו-בית משלהם. "לבנות בית משלך זה אחד הדברים היותר מאתגרים", הוא מכריז, אך גם צוחק: "בית זעיר דורש פחות עבודה מבית גדול".

"החומרים עבור בית זעיר עולים בסביבות 18 אלף דולר. אם אתה צריך מישהו שיבנה את זה בשבילך, זה מכפיל את המחיר. אם אתה עושה את זה מחומרים ממוחזרים, ועושה את זה לבד - זה כמעט כלום. בשבילי, כמובן, זה לא רק עניין של חסכון - יש משהו מאוד אטרקטיבי בניסיון לצמצם את החיים למהות שלהם. גם נציגי הרשויות הרבה פעמים מברכים מהרעיון ומנסים לעזור עם התקנות, והשכנים מאוד מתלהבים".

בהתחלה, שייפר עיצב את הבתים כפי שהיה עושה את זה לעצמו. "חשבתי שזה הולך די טוב, כי יש לי די הרבה כובעים ואני יכול לדמיין את עצמי בבתים שממלאים צרכים שונים", הוא אומר. "העיקרון שלי היה 'גלה מה עושה אותך מאושר ותיפטר מכל השאר'. דרך טובה לגלות את הייתה לצאת לטיול של שבוע עם תרמיל, ובסוף לדעת מה היה מיותר ולמה באמת התגעגעת. אבל כמובן, זה שונה מאדם לאדם. יש אנשים שרוצים מיטת לופט, ויש כאלה שכל מה שהם רוצים זה מיטה - את שאר הדברים, כולל מקלחת, הם עושים במקום אחר. הבקשה הכי תמוהה שקיבלתי הייתה מתושב נוואדה שביקש לעצב בתים זעירים למכון ליווי שלו. היו גם אנשים שביקשו בית זעיר בלי חלונות בכלל?.

אז מה קורה לבעלי הבתים הזעירים כשהם מחליטים להקים משפחה? את הבית הזעיר הראשון שלו, בנה שייפר לפני 16 שנה, בגודל תשעה מ"ר. מאז הוא התחתן ונולדו לו שני ילדים. אשתו, לדבריו, התרשמה פחות מרעיון הבתים הזעירים. הוא בנה בית חדש, גדול פי חמישה מהבית הזעיר הראשון שלו, אבל עדיין די קומפקטי. "זה בית מאוד קטן לארבעה אנשים וחתול", הוא אומר. "ועדיין יש לי את הבית הזעיר הראשון שלי בחצר, ולשם אני יכול להימלט מהתינוקות הצורחים". האם הוא מפצה איכשהו על המרחב הקטן (אולי הוא נוהג במשאית?) – "לא, המשאית שלי היא טויוטה יאריס", הוא משיב. "הייתי מעדיף את מכונית סמארט, אבל אשתי התעקשה, בגלל מושבי הילדים".

ב-40 השנים האחרונות, מספר משקי בית עם אדם בודד באמריקה גדל בכמעט שני שלישים ומגיע כיום לכ-27% מכלל משקי הבית במדינה. בערים הגדולות, רק אחד מחמישה צעירים יכול להרשות לעצמו לשכור לבד דירת סטודיו במרכז. מיקרו-דירות ומיקרו-בתים נראים כיום כמענה המתבקש למחירי הנדל"ן המשתוללים.

את היפאנים, תופעה של מיקרו-דיור לא תפתיע: הרי הם המציאו את בתי המלון המציעים ללקוחות קפסולות שינה זעירות בגודל מיטה-וקצת. גם בתל אביב לא יישמטו הלסתות, שכן זו העיר שבה הוצע להשכרה כוך בגודל 8 מ"ר - תמורת 2,000 ש"ח לחודש. אך אמריקה, שהעבירה כמה עשורים על פי הנוסחה גדול יותר הוא טוב יותר", הייתה זקוקה למשבר עמוק בשוק הדיור, לעיקול של מיליוני בתים, ולמצב שבו אחד מתוך ארבעה בעלי בתים היה חייב תמורת הנכס שלהם יותר כסף ממה שהנכס שווה, כדי לגרום לרשויות המקומיות ולתושבים מן השורה להתעניין בתופעת המיקרו-דיור.

ג?ון אינפרנקה, חוקר באוניברסיטת סאפוק, שכתב דו"ח המלצות בנוגע למיקרו-דיור, סבור כי לאופנת מיקרו-דיור תהיה השפעה בעיקר בתוך הערים הגדולות. "אבל יש גם דוגמאות לערים קטנות יותר, כמו ורצ?סטר ופרובידנס (כ-180 אלף תושבים כל אחת – נ"מ), שמפתחות סוג זה של דיור". לדבריו, אנשים נמשכים יותר ויותר לחיים בשכונות דחוסות יותר, שניתן להסתובב בהן ברגל. מיקרו-דיור הופך את זה לאפשרי".

הסטראוטיפ הוא שמיקרו-דיור נועד בעיקר לצעירים רווקים. אם כן, מה רע בדירת שותפים?

"יש סיבות להאמין שרבים מהחבר'ה שחיים בדירות שותפים היו מעדיפים דירה או בית משלהם, אם הם היו מצליחים לעמוד בעלויות. פשוט אין מספיק מיקרו-דירות במלאי, כי עד עכשיו היו בונים דירות גדולות יותר. באסיה, למשל, דיור קטן נפוץ מאוד".

עם זאת, אינפרנקה אומר כי מתן דגש-יתר על מיקרו-דיור עלול להטות את מדיניות הדיור, ושריכוז של מיקרו-יחידות בשכונות המבוקשות עשוי לערער את יציבותן, בגלל ריבוי צעירים שנשארים במקום לזמן מוגבל בלבד. "כדי להגדיל את הסיכוי שאנשים יישארו במקום מסוים יותר זמן, צריך לפתח קומפלקסים עם יחידות דיור בגדלים שונים, כולל מיקרו-יחידות. מקובל לחשוב שזה דיור אידאלי לרווקים או זוגות צעירים בלי ילדים, אבל הן יכולות להתאים גם לגמלאים שמתגוררים בגפם. הרכב משק הבית משתנה בדרכים שונות, יש גם מגמת צמצום החפצים - טאבלט קורא ספרים אלקטרוני יכול להחליף ספריה ואת המוזיקה ניתן לשמור על המחשב. תקנות הבניה והדיור בערים צריכות להגיב לשינויים. יש ערים שבהן זה כבר קורה".

בסיאטל שבמדינת וושינגטון, שם כ-41% מהתושבים גרים בגפם, מותר לבנות יחידות דיור זעירות זה עשרות שנים, אך הבניה הממשית - עם כשלושים פרויקטים שכבר קיבלו אישור וחלק אוכלסו, צברה תאוצה רק בשנים שבעקבות המשבר. קבלני הבניה מציעים מיקרו-דירות במרכז העיר, בגודל של 19-13 מ?ר לסטודנטים, אך גם לגמלאים שגרים לבד ומחפשים דיור שלא דורש יותר מדי תחזוקה, במחיר של 700-500 דולר לחודש. בשנה שעברה, נערכה בניו יורק תחרות לעיצוב הטוב ביותר של מיקרו-דירה, והזוכה הציע פרויקט הכולל 55 יחידות דיור, בגודל של 23 עד 34 מ?ר.

שאלתי את ג'יי שייפר: אחרי שבילית כמעט שני עשורים בדיור זעיר, איך אתה מרגיש בבתים הגדולים, שהם עדיין הסטנדרט באמריקה?

"אני מנסה לא לשפוט אנשים. יש אנשים שבאמת מאמינים שהם צריכים בית גדול, או שאולי לא היה להם זמן לחשוב על מה הם באמת צריכים, במונחים של מרחב. גם בפרברים אפשר לבנות בתים זעירים. נשאר לך יותר מקום לדברים אחרים בחלקה שלך, כי בחלקה סטנדרטית אחת אפשר לשים חמישה בתים זעירים. המודעות לבתים הקטנים עולה, כמו גם האפשרות לחיות בנוח גם כשאתה מצמצם את המרחב שלך. אבל באמריקה, תמיד יהיה שוק לבתים הגדולים. מי שאוהב לארח מסיבות של 60 איש - אין לו מה לעשות עם בית זעיר".