קוראים לה שוש נתן, וכשהיא סיפרה לי את הסיפור שלה - לא ידעתי מה לעשות מלבד להשפיל מבט במבוכה. באיזשהו מקום, כשהיא דיברה - הרגשתי שבתוך הסיפור שלה מקופל גם הסיפור של המדינה שלנו, ובתוכו שזור גם הסיפור שלי, בתור חברה בדור צעיר שרוצה שיהיה כאן טוב יותר.
היא עלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1949, ולקחת חלק במפעל הציוני. כשהייתה צעירה שירתה באצ"ל, אחת הצעירות שהעבירו נשק לבוגרים. שנים לאחר מכן הייתה ממייסדי "הפנתרים השחורים" בתל אביב, ולאחר מכן נמנתה על פעילי הליכוד שהעלו את בגין לשלטון. היה לה מפעל באירופה, והיא עבדה בעריכה עיתונאית בארץ. כמו לישראל, גם לשוש הייתה תקופת זוהר שבה לא היה חסר לה דבר. אבל זו נגמרה - ואחריה הגיע שפל גדול. גדול מאוד.
כשהיא באה לפגוש אותי נקוו דמעות בעיניה. היא הוציאה אלבום תמונות מלא בתמונות של נכדיה, והתחילה להיאנח ביאוש. לשוש יש בן ושמו יהושע, והיו לו ולאשתו חלי חמישה ילדים. אחד מהם, חיים, חלה בסרטן כבר בינקותו - ושם החלו השפל, הקושי והקריסה של משפחה זו. במשך שמונה שנים היה חיים בטיפולים. יהושע וחלי נתנו לו הכול, השקיעו את מיטב כספם, זה שהיה שלהם וזה שלא היה שלהם, בתקווה שמשהו יציל את בנם. כשהרפואה המערבית לא הביאה מזור, פנה יהושע לרב ושילם כספי תרומות עצומים תמורת ברכה. ברגע של יאוש הוא חיכה לנס - וגם שילם עליו ממיטב כספו. שוש מספרת שהרופאים אמרו כולם שמעולם לא ראו מסירות כזו, כמו זו של ההורים שלא עזבו את המיטה אפילו לא לרגע. בינתיים בבית היו עוד ארבעה ילדים, והכספים שהלכו להצלת בן אחד אזלו מקופת המשפחה בת שבע הנפשות.
הממשלה החליטה, והקצבה קוצצה בחצי
אחרי שמונה שנים של טיפולים ואהבה מסורה, ברכה מהרב עובדיה יוסף ז"ל, מומחים מחו"ל, תרומות לרבנים וחובות אינספור - חיים נפטר. אביו יהושע התמוטט והפסיק לתפקד, וכל עול החובות והטיפול בבית עבר לחלי, האם, ללא השכלה ומקצוע, וליעקב, בנה הבכור, שהתגייס לצבא לפני ימים ספורים. כעת נותרה שוש, הסבתא, שכבר יצאה לפנסיה וכבר ירדה מנכסיה, וגם היא כואבת על מות נכדה ועל מצבה העגום של משפחתה החיה.
חלי, האם, שוקלת כיום 42 ק"ג ועובדת במשק בית תמורת 2,000 שקלים בחודש. שוש מפרישה מקצבת הפנסיה שלה עוד 2,000 שקלים לאוכל לנכדים, וחיה בעצמה מ-500 שקלים בחודש. חלי מועמדת לקבלת דיור ציבורי, אך הורדה בתעדוף הממתינים מהמקום הראשון למקום ה-28 - מפני שוויתרה כבר על שתי דירות שהוצעו לה. מדוע סירבה? כי הדירות שהוצעו לה היו בקומות גבוהות בבניינים ללא מעלית, כשעוד היה לה ילד בכסא גלגלים שנאבק במחלת הסרטן, והיה בלתי אפשרי לשאת אותו שלוש או ארבע קומות כמה פעמים ביום. בינתיים מקבלת חלי סיוע בשכר דירה. עד לפני כמה חודשים הסכום עמד על 3,000 שקלים. כעת הוא עומד על 1,500. את קצבת הילדים חתכו, גם בגלל החלטות ממשלה ועם בגלל שכשילד מתגייס - הקצבה מתבטלת.
הסיפור של שוש עוד לא נגמר. בימים אלו היא מרימה טלפונים לכל מי שהיא רק יכולה, מנסה לעזור לארבעת נכדיה הנותרים ולכלתה, בשבועות שנותרו לפני שיזרקו אותם לרחוב. אין לי מושג איך הם מוצאים כוחות להמשיך, אבל יש כוחות - ולכן המשפחה הזו לא חלשה, כי אם חזקה. אבל בה בעת, היא גם חלשה מאוד כלכלית, ולא יכולה להתחיל את החודש, ודאי שלא לגמור אותו.
הסיפור נשמע כמעט בדיוני, אבל אלו תולדותיה של משפחה ישראלית, שלצערי הרב אינה מקרה חריג בימים אלו. אפשר לשאול שאלות על אחריות אישית ועל טיבם של ההורים ועל איך נתנו למשפחה לקרוס. מצד שני, איך אפשר לשפוט אבל של הורה על ילדו? זו בדיוק הנקודה שבה מוסדות מדינה צריכים להושיט יד, לבדוק מהם הכלים שעומדים לרשותה בשביל לעזור למשות את האנשים מהתהום - בדיוק בנקודה בה הם לא מסוגלים לעשות זאת בעצמם.
שר האוצר יאיר לפיד הגה את "ריקי כהן", שהיא בדיה שאין לה אחיזה אמיתית במציאות. אבל שוש נתן קיימת. פגשתי אותה, הסתכלתי לה בעיניים ונתתי לה חיבוק. אני כותבת וכואבת על כך שאין לי את היכולת למשות אותה בעצמי, רק להציף את הסיפור שלה החוצה ולהגיד - די. די להתעלל באנשים שאין להם דבר; די לקרוא להם פרזיטים ולקצץ להם את הקצבאות והחיוך. רוצים להפסיק לתת דגים? תתנו חכות! אבל ממשלת ישראל החליטה להפסיק לבנות דיור ציבורי, ולהסתפק בסיוע בשכר דירה. לא משנה שהשוק הוא חופשי, בלי פיקוח, ומשמעות הדבר היא שלמשפחות כמו זו של שוש לא יהיה סיכוי לקורת גג. בממשלת נתניהו-לפיד כנראה החליטו שכשחורטים על הדגל פתרון לבעיית דיור, מדובר בעיר פחונים.
כולי תקווה שיום יבוא ואוכל להזמין את שוש לארוחת ניצחון ולהגיד לה, "את רואה? ניצחנו א השיטה! אבל עד אז, בבקשה מכם, מי שיכול להגדיל ראש ולראות איך הוא יכול לעזור ל"שוש נתנים" של העולם - עשו זאת.
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il