פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דא, ליברמן: היום בו נסללה דרכו לראשות הממשלה

      דרעי, אולמרט, שרון - באותו מקום בו נפלו כל אלה, הבולדוזר איווט יצא מנצח, ואף מחוזק. אבנר הופשטיין מנתח: מה יש בו, שהישראלים כל כך אוהבים - ומה השלב הבא בתכנית

      סמנו לכם תאריך היסטורי: 6 בנובמבר 2013. זה התאריך שבו החל המרוץ לראשות הממשלה של אחד, אביגדור-איווט ליברמן: האיש שגלגל את האבן הסיזיפית לעבר פסגת ההר, ויכל לה. זהו התאריך שבו הוא חצה את תעלת ליברמנש, בדרך אל הכתר הנכסף.

      הרבה קריירות פוליטיות קטעה או מעכה המערכת המשפטית הישראלית, שלמרות ההשמצות הפרועות המוטחות בה מכל עבר בשנים האחרונות (עם הביטוי המאוס "בדק בית" שחוזר כמו תקליט גדעון-סערי שרוט), איכשהו עדיין מצליחה לתפקד. אריה דרעי היה "המועמד החרדי הראשון לראשות הממשלה", עד שנשפט ונכלא; איציק מרדכי היה "אלוף שלושת הפיקודים שיחליף את נתניהו", עד שהורשע ונשלח לגלות פוליטית נצחית; אהוד אולמרט היה "אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן", עד שהסתבך בשורה אינסופית ומפותלת של פרשיות ותיקים; וגם אריק שרון, זמן קצר לפני שחטף שבץ ושקע בתרדמת, התבשר שקיים סיכוי לא קטן שיוגש נגדו כתב אישום, שהיה מחייב אותו, לכל הפחות, לצאת לחופשת נבצרות טיפוסית.

      זיכוי ליברמן - סיקור נרחב בוואלה! חדשות

      אביגדור ליברמן בבית משפט השלום בירושלים, נובמבר 2013 (נועם מושקוביץ)
      יש את כל אלה - ויש את אביגדור. ליברמן חוגג ניצחון, היום בבית המשפט (צילום: נועם מושקוביץ)

      יש את כל אלה - ויש את אביגדור. קשה למנות את מספר התיקים שהגולי-ביגדור הזה הצליח לנתץ, להעיף, לשתק, להחריב או פשוט להרדים לאורך השנים. את רובם כבר שכחתם, אז הנה תזכורת: פרשת בראון-חברון; החשד לזיוף דוחות של רשות השידור; פרשת ההלוואה שלא החזיר מעמותת "גשר עליה"; חקירה על העלבת עובד ציבור; חשד לקבלת שוחד מאיש העסקים דודי אפל; ההאשמה בתקיפת נער בישובו, נוקדים (ליברמן הורשע במסגרת עסקת טיעון בתיק הזה, ואולץ לשלם פיצויים); וכמובן, תיק השוחד הגדול שנסגר לאחרונה - והתיק הנוכחי, שהוא למעשה ספיח שלו, שהסתיים בזיכוי מלא. אם ביבי הוא "קוסם", כפי שכינתה אותו חווה אלברשטיין באחד משיריה, אז איווט הוא שילוב נדיר בין הודיני הפורץ שלשלאות דווקא כשהוא מושלך למעמקי התהום, לאורי גלר המכופף את כל המזלגות במזנון הפרקליטות ברחוב סלאח א-דין בירושלים.

      שיטת אל קפונה נכשלה

      אני מכיר כמה תומכים של ליברמן. הם אינם רוסים, אינם ימנים, ואינם אומרי "דא" טיפוסיים. להיפך, חלקם איפכא-מסתבראים האוהבים לאתגר את המערכת, ונוטים להסתייג מהאוטומטיות של הממסד. בעברם רצו שלום, ואפילו דיברו, כמצוות הראפר מוקי, גם על צדק. אבל ליברמן מצטייר אצלם כמו "הדבר האמיתי" - בולדוג חסר מעצורים שלא נכנע לאף אחד, שיודע למשול ולנזוף כשצריך, ובעיקר: יודע איך לנצח. מול נתניהו ולפיד המניפולטורים, ליברמן נתפס כאחד שאומר את הדברים "אז-איז", כמו שהם. בלי לדפוק חשבון. זה אולי התיוג הכי מחמיא בפוליטיקה הישראלית, אבל אצל ליברמן הוא זוכה לחיי נצח, ולא מעלה אבק. ראוי לשאול מדוע.

      אם צריך להתאמץ ולחשוב מה הטקטיקה הכי חכמה שליברמן אימץ לאורך השנים, היא הייתה לא להתבכיין. הוא בז לפרקליטות, וירד על האליטות, וטחן לנתניהו את הצורה, והפחיד את השמאל, והלאים את הימין – אבל ההתקרבנות שלו באה ממקום של עוצמה, לא של חולשה. הישראלים שונאים בכיינים. הם לא כיבדו את הקיטורים של דוד לוי (וקראו לו "יללן") או מתי כספי ("היורד" שהתקשה לחזור ללב המיינסטרים), וכשדרעי התחיל לצעוק "זכאי" בכאב, הוא הרוויח את המקופחים מהמחנה המזרחי, אבל התחיל לאבד את כל השאר. ה"שאר" האלה אהבו אותו ווינר, מצוחצח לשון, עם סיגר בין השפתיים וביטחון עצמי מופרז. ליברמן תמיד שידר תחושה כאילו כל המשפט הזה הוא על ה"דא" שלו, וגם כשהיה נראה שהניירת המשפטית נערמת על סף ביתו כמו שלג של אמצע ינואר בסיביר - הוא הפגין עוצמה של מזחלת-שלג מפלדה, שהעלתה אצל מבקריו בחשאי את האפשרות שאולי הוא הוזה בהקיץ.

      אבל היום הסתבר שמי שהזה בהקיץ הוא דווקא היועץ המשפטי ממשלה, יהודה וינשטיין, שהחליט לטפל בליברמן ב"שיטת אל קפונה". במילים אחרות (ורק לצורך השאלה מטאפורית): "אם לא תפסנו אותו על רצח - בואו ננסה להכניס אותו לכלא על עבירות מס". השיטה הזאת התבררה כחרב פיפיות איומה. אם וינשטיין היה מקשיב לשורה הארוכה של משפטנים בכירים שסברו שיש מקום להגיש כתב אישום בתיק השוחד הגדול, אז ליברמן היה נראה היום אחרת לגמרי. כי גם הפסד לפרקליטות בבית המשפט יכול להיות הפסד מפואר או הפסד מגוחך. להפסיד עם עדים מחו"ל בפרשיית שוחד סבוכה, עם אמירות קשות של השופטים על התנהלותו הציבורית של הנאשם, ועם עננה כבדה שנצרבת בתודעה הציבורית - זה דבר אחד. להפסיד בתיק זניח עם עד תביעה כמו דני אילון - זה כמו להתיישב על הכסא של השגריר הטורקי מרצון, ועוד לסובב אותו כלפי מטה.

      האלטרנטיבה היחידה לשלטון רכרוכי

      אם מנהיג הוא סממן של תקופה, אז ליברמן מתאים לתקופתו כמו כפפה ליד. אנחנו בעידן של פריקת עול ציבורית, של משפטיציה מופרזת ושל בוז טוטאלי למושג "נורמות שלטוניות ראויות"; אנחנו בעידן שבו הפרקליטות היא הרשע הנורא, המושחתים הם נרדפים שלא מבינים מה רוצים מהם וראשי הערים נמדדים אך ורק על פי טיפוח הנוי בטיילת; אנחנו בעידן שבו מבחן בוזגלו הוא אות מתה, ושהביטוי המשפטי "הפרת אמונים" נראה חיוור בערך כמו דני אילון בשיחת הפיטורים מ"ישראל ביתנו". ליברמן, שאף פעם אינו מפגין ולו גרם של חולשה, ממקסם את העידן הזה באופן מופלא.

      אז הנה תסריט אפשרי, ומפחיד בעיניי, לשנים הבאות: אביגדור ישוב למשרד החוץ כמנצח, ויטרוף את מדינות אירופה בזו אחר זו, כאילו היו סניפים של אגאדיר. המפלגה שלו (בתוספת כוכבים חדשים) תתלכד מאחוריו כמו להקת זאבים רעבה, ותמריץ אותו להתפלג מהליכוד ולהשאיר אותה מאחוריו, מדממת ומפולגת. כשהמשא ומתן המדיני יחרב סופית, ליברמן וחבריו יובילו את מסע השנאה נגד הפלסטינים, ויתייצבו לבחירות הבאות בתור האלטרנטיבה היחידה לשלטון רכרוכי, זה שמתחנף לאירופה האנטישמית ולאמריקה של אובמה הנאיבי. עכשיו רק נותר שתגידו להם "דא".

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il