אחרי 18 שנה שבהן הוא נמצא לרוב בבידוד מוחלט, סביר להניח שיצא ליגאל עמיר לשבת בתאו ולכתוב. אם יש לו שאיפות להתעשר ביום שישתחרר מהכלא, טוב יעשה אם יישב ויכתוב ספר: "מדריך לרוצח הפוליטי המתחיל". אין מתאים ממנו לכתוב את הספר הזה - אין מי שיודע לספר טוב יותר על רצח פוליטי מוצלח כל-כך, מהיעילים בהיסטוריה.
אלו המבכים את הירצחו של ראש ממשלה בישראל, זקוקים ליום השנה הזה כדי להיזכר באיש, חלקם גם בפועלו ומדיניותו, ובוודאי באסון שעבר על הדמוקרטיה והחברה הישראלית ב-1995. אלה שתמכו ברצח, במותו של האיש ודרכו, וניצלו את הרצח כדי לקדם את עצמם - ממש לא זקוקים ליום הזה כדי לפצוח בחגיגות. הם חוגגים את הרצח הזה כל השנה, כבר 18 שנה. לא היה רצח פוליטי יעיל כל-כך, רצח פוליטי שצריך לכתוב עליו ספרים, שצריך ללמד אותו ככלי מוצלח מאין כמוהו לשינוי מדיניות.
רצחו גם את הבושה
הרצח הפוליטי הזה הצליח לקטוע באיבו תהליך מדיני מול כל העולם הערבי, החל בהסכמי שלום עם מדינות שכנות, פתיחת שגרירות ושדרוג יחסים עם מדינות ערביות רחוקות, ובראש ובראשונה - הסכם היסטורי עם העם הפלסטיני, שבו הכרנו האחד בקיומו של השני. תהליך השלום לא הספיק להבשיל בימיו של רבין, ולא בהכרח היה מבשיל גם אם היה נותר בחיים. אבל דבר אחד בטוח: תהליך השלום לא הצליח באמת לשוב אל המסלול מאז, למרות ניסיונות (עייפים, מאולצים ולא אותנטיים) מצד הצדדים בשני העשורים האחרונים. חמור מכך; בציבור הישראלי, כמו גם בציבור הפלסטיני, התקבעה המחשבה שאין דרך להבשיל את התהליך הזה, שלא רק שהיעד רחוק - אלא שהוא בלתי אפשרי. מי שרצה לרצוח את רבין כדי לרצוח את תהליך השלום - עשה עבודה יעילה, שספק אם היה מצליח להשיג באמצעים אחרים.
אבל לא רק את תהליך השלום הצליחו יגאל עמיר ושולחיו לרצוח ביום ההוא; גם את דרכה של ממשלת רבין השנייה בתחומים אחרים. הממשלה שהצליחה להצית מחדש את אור הסולידריות החברתית בישראל, כשחוקקה את חוק הבריאות הממלכתי והעזה לכתוב בפתח דבריו כי מערכת הבריאות הישראלית תושתת על "צדק שוויון ועזרה הדדית", רחמנא ליצלן, וכשהגדילה את תקציב החינוך בישראל לממדים שלא ראה מאז (במונחים יחסיים), בין היתר כדי לשפר את החינוך בפריפריה - הממשלה הזו ראתה את סופה חודשים ספורים אחרי הרצח, ועמה גם הסולידריות החברתית הממשלתית בישראל. גם ממשלות "שמאל" או "מרכז" שקמו אחריה, שהתחפשו לחברתיות, לא פעלו כדי לשפר את סיכויי ההצלחה של אלה שנולדו לישראל השנייה. מי שרצח את רבין הצליח גם לרצוח את המשנה החברתית והכלכלית של ממשלתו, הצליח לשים סוף לסולידריות החברתית בישראל באופן חד כל-כך, שספק אם שימוש בכלי דמוקרטי היה משיג.
אך נדמה שההישג המרשים ביותר של הרצח הפוליטי הזה הוא באופן שבו הצליח להשחית את החברה עצמה, באופן שבו הצליח הרצח כמעט להפוך את עצמו ללגיטימי. החברה הישראלית היום אלימה מאי פעם, מכוערת וגסה, תרבות הדיון בה, גם בין חברי כנסת ושרים, נמוכה ועלובה, ונדמה שכעת הכול מותר. מי שרצח את רבין, ומי ששלח את הרוצח לרצוח את רבין, הצליח לרצוח גם את הבושה. אין עוד קווים אדומים בחברה הישראלית.
18 שנה אחרי, ברור היום יותר מתמיד שרצח רבין הוא דוגמה ומופת לרצח פוליטי יעיל. יש הרבה מה ללמוד ממנו. מי שמחפש להחריב תהליך שלום, מי שרוצה להשיג תוצאות ושואף להגשים את דרכו גם אם הרוב לא חושב כמוהו, ואין לו בעיה מוסרית עם רצח, ומוכן לשלם את המחיר ולשבת בכלא (או לחלופין, להסית ולשלוח מישהו אחר במקומו לרצוח, ולשבת בכלא) - עבור אדם כזה, ודומה שיש יותר מדי כאלה בחברה הישראלית, רצח פוליטי, בישראל לפחות, הוא אופציה בכלל לא רעה.
לכל הטורים של אמנון הררי בוואלה! דעות
עוד ביום השנה לרצח רבין:
חגי עמיר: "היינו צריכים לרצוח את רבין שנתיים קודם"
היום שבו רצחתי את רבין וכל האמת על דין רודף
אם רבין לא היה נרצח, מישהו היה זוכר את רחל אימנו?
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il