תחקיר התכנית "כלבוטק" ששודר השבוע חושף אלימות קשה בדרך לצלחתנו. שוב. השנה האחרונה מלאה אכזריות. תחילה נחשפו אדום-אדום בברוטליות מחשמלת כלפי פרות ועגלים. בהמשך נתגלו אפרוחים בפח אשפה. מאוחר יותר צולמו כבשים מושלכות באוויר, נגררות ונבעטות. והנה עוד זוועה: לפני שהם הופכים לשניצל, תרנגולים מוחזקים בכלובים צפופים ומטונפים, אבריהם נתקעים בכלובים הישנים ובהמשך נתלשים מגופם שמועף באוויר בידי הפועלים או במכונה מפלצתית שמטלטלת ושופכת אותם כזבל לגינה.
חוק צער בעלי חיים מ-1994 אוסר לחלוטין על התעללות, התאכזרות ועינוי בעלי חיים. החוק אינו מיועד רק עבור החיות האהודות בישראל, הכלבים והחתולים; הוא מיועד גם לחיות שגורלן נחרץ לרע מרגע לידתן. החוק אינו חל לגבי המתה לצורכי מאכל אדם. אולם מנגד הוא בבירור חל עד לרגע ההמתה (וגם ביחס לאופן ההמתה): סופה המדמם של החיה ידוע, אך עד לסופה, על האדם לגלות חמלה מינימלית. זו לשון החוק, ובית המשפט העליון הבהיר במפורש: רישיון להרוג אינו רישיון להתעלל.
במקום בו יש רווח, אין חמלה
ב-1997 אסר השופט מישאל חשין על חמת גדר להמשיך במופע ה"מאבק" בתנינים וקבע שהאיסור בחוק חל אף לגבי גרימת כאב לא גבוה לבעלי חיים. מתי גרימת כאב לא תיחשב עבירה? למשל כשהמטרה שמאחורי הפגיעה בבעל החיים היא טובה. למשל, ניתוח כלב נעשה בלי הסכמתו ומסב לו כאב, אך נעשה לטובת הכלב ולכן אין לכנותו "עינוי". להבדיל, הפיכת תנין על גבו לצהלות הקהל אינה משרתת מטרה ראויה, אלא להיפך, מבזה את התנין ומשחיתה את נפש האדם שמצווה להגן על החלש, התמים, החף.
איזו מטרה משרתת האלימות בתעשיית המזון מן החי - ההתעללות שלפני השחיטה? איזו מטרה משרתים הכלובים המטונפים והישנים? הותרת התרנגולים שעות באפס יכולת תנועה, צמאים למים ורעבים לאוכל? מכשיר ההיפוך שמנער את הכלוב עד שייפלו ממנו, בחלקים, אל מותם? תפיסתם בכנפיהם והשלכתם חיים כפסולת לפח אשפה מרוחק?
מטרה יחידה: יעילות כלכלית. לא משתלם להחליף כלובים; לא יעיל לאפשר מרחב תנועה, מים ומזון לבעלי חיים במצוקה; לא יעיל לקחתם אחד-אחד לשוחט, בעדינות כלשהי, בטיפת חמלה. הרחמים אינם יעילים ולכן אינם קיימים, ודאי לא בבית המטבחיים. משתלם יותר לנהוג באדישות, באכזריות, בקור, בשנאה. היכן שהמוות דייר קבע, וכזה שמפיק כסף בלי סוף - שם לא תדור החמלה ולא תתקיים רווחה.
היכן שהכלכלה מעודדת רוע, רוע שמוסתר מהחברה ששמחה לעצום עין ולאכול בשקט, חל כשל מוסרי - ואז אמור להגיע המשפט. זו לא פנטזיה; החוק קיים כמעט 20 שנה. אם החוק אוסר התעללות, ואם יש התעללות בשפע, אם היא שיטה ממש, שגרה ולא שבירתה - מדוע אין אישומים? מדוע איש אינו משלם מחיר? מדוע אדם אחד אינו מגיע לכלא בגין הזוועות האסורות שתאגידי ענק מעוללים לבעלי החיים? אם החוק כה רחב, מדוע האכיפה כה עלובה?
בשתי מלים: ניגוד אינטרסים. חוק צער בעלי חיים הטיל על משרד החקלאות את האחריות לאכיפת החוק. הבעיה היא שהמשרד הזה הוא מהגופים הגרועים ביותר למשימה. הוא ער לקולות הלולנים והרפתנים ואטום לזעקת התרנגולות והפרות (ולא, גם הכלבים והחתולים אינם מעניינים אותו). שני עשורים של ניגוד אינטרסים, של כישלונות, של אכיפה אפסית, של אדישות.
בל נשלה את עצמנו: התמונות הקשות שראינו משקפות שגרה של התעללות ולא אכזריות חריגה; ושגרה של אדישות מצד המשטרה ומשרד החקלאות. הפתרון לחולי הראשון הוא מעבר לצריכת מוצרים לא אלימים. אם לא נשלם על האלימות - היא לא תקרה. הפתרון לחולי השני הוא הקמת רשות להגנת בעלי חיים, שזה כל תפקידה: להילחם למען החלשים והמדוכאים מכל, ולא עבור אלו שרומסים אותם באכזריות וסוחרים בתוצר.
ד"ר אסף הרדוף הוא מומחה למשפט פלילי, ומתנדב בעמותת "אנונימוס"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il