אם המדינה לא מצייתת לחוק, למה שאנחנו נציית?

מערכת הציפיות מאיתנו של הרשויות השונות - המחוקקת, המבצעת והשופטת - היא פשוטה למדי. אנו, האזרחים, צריכים לציית לחוק ולהחלטות בתי המשפט, כי "החוק הוא אינטרס עליון של כל חברה, ותנאי לקיומה", כפי שטען בזמנו היועץ המשפטי לממשלה לשעבר והשופט העליון בדימוס יצחק זמיר, בעוד שהן לא רואות עצמן מחויבות לציית לחוק או להחלטות בתי המשפט. אופן תגובתה של הממשלה בכלל ומערכת האכיפה בפרט להחלטות בית המשפט העליון בנושא פינוי והריסת המאחז עמונה מדגים יפה את גמישותם הבלתי-נסבלת לגבי הציות לחוק ולהחלטות בית המשפט.

מאז הוצא צו ההריסה הראשון למאחז, אי שם בשנת 1997, ועד התחייבותה של הממשלה לפנות אותו עד סוף 2012, לאורך שנים רבות של החלטות משפטיות, צווים ודחיות חוזרות ונשנות, היועץ המשפטי לממשלה, זה שאמור לשמור על שלטון החוק, ובית המשפט העליון, לכאורה מגן שלטון החוק, מאפשרים לממשלה שלא לציית לחוק.

עכשיו הממשלה, באמצעות היועץ המשפטי, מבקשת שוב דחייה - כך פורסם בשבוע שעבר. שוב זכינו לראות את הסתירה הנפוצה בין תיאוריה לבין פרקטיקה, בין הצהרותיהם של אנשי הרשות השופטת ואנשי מערכת האכיפה לגבי ההכרח לפעול על-פי חוק והאופן הלא-חוקי בו ממשלת ישראל פועלת. זו סתירה שעמה למדנו לחיות במהלך השנים האחרונות, ואולי הגיע הזמן שלא נחיה עמה. אם הרשויות הציבוריות לא מצייתות לחוק, האם לא הגיע הזמן לשקול שגם אנו לא נציית לחוקים שלא נראים לנו?

הממשלה, למשל, לא מצייתת לפסיקת בג"ץ, שפסל את התיקון לחוק ההסתננות והורה למדינה להתחיל מיד לשחרר מהגרים, ושר הפנים מחפש דרכים "יצירתיות" לעקוף את הפסיקה. אז האם לא ראוי שנחשוב גם אנו על דרכים יצירתיות לא לציית לחוקים ולתקנות שמשרד הפנים מקדם?

נכון, אנו חונכנו להפנים שאנו חייבים לנהוג באופן חוקי אם ברצוננו להיתפס כחברים נורמטיביים בחברה ולקבל מהסובבים יחס בהתאם. אולם כל עוד אנשי הפרקליטות ושופטי בית המשפט העליון מאפשרים לממשלה ולרשויות ציבוריות רבות לא לציית לחוק, ללא בושה וללא מתן דין וחשבון - האוניברסליות של שלטון החוק אמורה לאפשר גם לנו שלא יאכפו נגדנו את אי-ציותנו. כל עוד הממשלה, מערכת האכיפה ובית המשפט מפגינים אדישות בוטה לאי-ציות של הרשות המבצעת לחוק, אם הוא עומד בניגוד לכיוון הפעולה הפוליטי בו היא חפצה, עליהן לשקול גם את זכותנו שלא לציית. כל עוד היועץ המשפטי לממשלה ושופטי בית המשפט העליון מגלים הבנה בלתי נסלחת להפרות החוק של הממשלה, ומקדמות מדיניות אכיפה מוצהרת של איפה ואיפה, עלינו לשקול דרישה של שוויון של אי-אכיפה.

אופן ההבנה הסלקטיבי של החוק הביא את הרשויות במדינה לפעול באופן דומה נגד אזרחים הפועלים בניגוד להחלטות הממשלתיות, המוטות פוליטית לימין בעליל. מפגינים נגד הכיבוש, למשל, נעצרים על אי-ציות להם. לעומתם, מערכות האכיפה מגלות סלחנות מיוחדת כלפי מפרי חוק ממחנה הימין ופוליטיקאים, להם יש פעמים רבות "הצדקות טובות" לאי-ציות בכל פעם שהדבר מתאים להם.

כאשר עבור המערכות הציבוריות, חובת הציות לחוק ולהחלטות בתי משפט חלות אך ורק על חלק מהאזרחים ולא עליהן - איננו חייבים לנהוג על פי אופן הבנתן הסלקטיבי את שלטון החוק. הגיע הזמן שנזכה למערכת אכיפה שוויונית המצייתת לחוק ולהחלטות בית המשפט ואם אין הדבר אפשרי הגיע הזמן לשקול אי-ציות אזרחי כולל.

ד"ר ישי מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ויו"ר אמנסטי אינטרנציונל ישראל

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il