לימוד שואה לכיתה א': טירוף או הכרח? שתי דעות

רועי פרלשטיין דביר טוען שזו הדרך הגרועה ביותר ללמד את ילדינו על "קבלת האחר"; יעקבה סצ'רדטי סבורה שזו צביעות - הרי הילד נחשף ממילא לאלימות וזוועות, וזכאי להסברים

  • השואה
  • שי פירון
רועי פרלשטיין דביר, יעקבה סצ'רדוטי

שר החינוך שי פירון יוזם תכנית לימוד נרחבת בנושא השואה - כך פורסם בשבוע שעבר. כיום נלמד נושא השואה באופן מסודר רק בכיתות י"א-י"ב, אולם על פי יוזמת השר, תכנית הלימודים תקיף מעתה את כל 12 שנות הלימוד, החל כבר בכיתה א'. היוזמה עוררה כבר תגובות נסערות מכאן ומכאן - ונדמה שקשה להישאר אדישים לנושא.

עוד בוואלה! NEWS

כשהחיים משתנים: איך מאחדים בהצלחה את חשבונות הבנק, אחרי החתונה?

בשיתוף דיסקונט
לכתבה המלאה

כשיהיו גדולים מספיק לעכל / רועי פרלשטיין-דביר

האמת? אני יכול להתחבר להיגיון העומד מאחורי תכניתו של שר החינוך שי פירון, שנחשפה בשבוע שעבר, ללמד את נושא השואה כבר החל בכיתה א'. הרי רואים מיד, ברגע שרק מתחילים לדבר על הנושא הזה, איך התלמידים מתעוררים. לחיוב או לשלילה, רצח ששת מיליוני היהודים לא מותיר אותם אדישים, ובצדק. זה מעורר בהם תגובות רגשיות, זה מאפשר להם לחוש שהלימודים בכיתה סוף-סוף רלוונטיים לחייהם. ואין ספק שכמורה, זה מאפשר לי לפתח דיונים ערכיים רבים על נושאים שונים ומגוונים מכל מיני תחומים. השנה, למשל, שילבתי באופן מלא בין שיעורי ההיסטוריה בנושא השואה לשיעורי האזרחות.

אבל בואו, ברשותכם, נסתכל רגע על הנושאים העיקריים הקיימים כיום בתכנית הלימודים בהיסטוריה לתיכון. התכנית כוללת את תקופת בית שני, מהצהרת כורש ועד למרד בר-כוכבא; היווצרות תופעת הלאומיות; התנועה הציונית עד הצהרת בלפור; עלייה ראשונה ועלייה שנייה; עליית הנאצים לשלטון; שואת העם היהודי; יחס מדינות העולם להשמדת היהודים ולשאלת הפליטים והעקורים לאחר המלחמה; החלטת החלוקה; הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות; מלחמת יום הכיפורים; וקליטת עלייה במדינה ישראל. מישהו הצליח לפספס את החוט המקשר? האם השר באמת חושב, שמה שחסר לילדי ישראל (וזה בלי להעלות את השאלה, אם גם תלמידי ישראל הערבים יידרשו ללמוד את תכנית השואה המלאה) זה עוד עשר שנים של למידה על ייסורי העם היהודי בגולה, ועד כמה צודקת דרכנו?

מדהים עד כמה אנחנו לא מסוגלים להביט אל מעבר לקצה האף שלנו. במשרד החינוך טענו שהלימודים בכיתות הנמוכות יתמקדו בנושא שנאת זרים וקבלת האחר. האם באמת צריך את השואה בשביל ללמד את הנושא הזה?! האם ילדים בכיתה א', שרבים מהם עדיין אינם מבדילים בין אתמול ומחר, שלא לדבר על גילאי ההורים והסבים שלהם, באמת ילמדו על קבלת האחר מסיפורים על כמה ששנאו אותנו?!

התחלתי באמירה, שנושא השואה בהחלט מעורר את תלמידיי ופותח פתח לשיחות ערכיות משמעותיות. לא סיפרתי על התסכול העצום שאני חש, כאשר דקות ספורות לאחר שיחה על הנאצים והאידיאולוגיה שלהם, על העיוות הנורא שבתפיסת האדם שלהם, מצדיקים התלמידים שלי את הפחד מאנשים כהי עור, כי "כל השחורים גנבים ואנסים".

רוצים ללמד ילדים על קבלת האחר? תפסיקו לנסות למחוק את האחר. הוא נמצא בכיתות של ילדינו - בצבעי עור שונים, בהשקפות עולם שונות, במדינות המוצא של ההורים. רוצים ללמד על שנאת זרים? דברו עם התלמידים על היחס שזוכים לו זרים בישראל של שנות האלפיים, על המורכבות והאלימות של החברה שבה הם חיים כיום.

עלינו ללמד את השואה כאירוע היסטורי משמעותי ומרכזי בעברנו, כאשר ילדינו גדולים מספיק כדי לעכל אותו. ועלינו לחנך את ילדינו לערכי מוסר ואנושיות בכל גיל, בכל שיעור. אבל אסור לבלבל בין לימוד השואה ללימוד מהשואה. השואה הייתה אסון נורא לעם היהודי, אסון שאסור לנו להרשות שיחזור על עצמו. לא לנו ולא לאף אחד אחר. זה לא הופך את השואה לנושא שמתאים ללמידה בכל גיל, או להעברת כל מסר. רוצים לכבד את הניצולים? בואו נדאג שהחברה שבה הם חיים כיום, ואותה ישאירו לילדיהם ונכדיהם, תהיה כזו בה איש לא יצטרך עוד לחשוש, שדבר כזה יקרה לו או ליקיריו.

רועי פרלשטיין-דביר הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון "ברנקו וייס" בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים

לכל הטורים של רועי פרלשטיין-דביר בוואלה! דעות

***

במה נשתנתה השואה מפסח, פורים וחנוכה? / ד"ר יעקבה סצ'רדוטי

בכל שנה מתכנסת המשפחה על-מנת לספר ביציאת מצרים. בעודו בחיתוליו שומע הילד סיפור מעשה המתאר עינויים, עבדות ומות בנים ובכורים. צעיר הבנים שואל "מ?ה נ??ש???ת??נ?ה ה?ל??י?ל?ה ה?ז??ה מ?כ??ל ה?ל??ילו?ת?", ונענה ב:"ה?ל??י?ל?ה ה?ז??ה מ?רו?ר!". במהלך הערב מצטרף הילד לשירת חד-גדיא, מזמר על מלאך המוות, שחיטה וטרף - ומרותק לסיפורו של התינוק, משה, שהונח בתיבת גומא השטה על היאור כשהוא חשוף לסכנות הנהר ובני-האדם.

מצוות "ו?ה?ג??ד?ת?? ל?ב?נ?ך? ב??יום ה?הו?א" מתקיימת אף בפ?ורים: כשרעשנים בידיהם מתכנסים הילדים לשמוע סיפור על מלך שיכור, נערות בתולות, מלכה הבאה ויוצאת מחדרו של מלך, תלייה בחוצות העיר ויהודים נוקמים הרוצחים עשרות-אלפים מבני פרס. ובחנוכה ישמע הילד את סיפור מלחמתם העקובה מדם של המכבים. שלוש פעמים בשנה חולק המבוגר את סיפורי רדיפתו של העם היהודי בידי אויביו עם הילד - אך בבוא הרגע לספר על השואה, הופך המבוגר-המ?ג??יד לזה שאינו יודע ד?ב??ר. במה נשתנתה השואה מפסח, פורים וחנוכה? שבכל הקשור לשואה אנו שואלים: היאה לספר?

בסיפור "כריתה" מאת סביון ליברכט, גוזזת סבתא הניה, ניצולת שואה, את שיערה של נכדתה בת הארבע מחשש לכינים. המעשה גורר את תגובתה הנזעמת של האם: "אני רוצה שלילדה שלי יספרו על סינדרלה ולא על אושוויץ". בדבריה מתנגדת האם לחשיפתה של בתה למוראות השואה מתוך רצון לגונן על נפשה הרכה של הבת, ובכך מביעה את אחד השיקולים המובילים את אותם המתנגדים לסיפור השואה לילדים. המבוגר רואה בילד ישות החיה בסביבה מגוננת, אוהבת ומסוככת, ישות שאין ביכולתה להכיל קוגניטיבית ונפשית את הזוועות ואין באמתחתה נסיון חיים המאפשר תיקשור אפקטיבי עם אירועי האימה.

ואולם, החשש מפגיעה בנפשו הרכה של הילד אינו אלא נסיון התחמקות אלגנטי של המבוגר. בחברה הישראלית, אם נרצה בכך ואם לאו, חשוף הילד לאירועים קשים: ימי זיכרון, מלחמות, התקפות טילים, התקפות טרור, תאונות דרכים ואלימות מכל סוג שהוא. ככל ילד אחר בעולם נחשף גם הילד הישראלי לסצינות מוות ואלימות בדיוניות במשחקי המחשב או בסרטים. זאת ועוד, אם לא נספר, אם נתעלם, אם נתחמק, ימלא הילד בעצמו את הפער. וה"סרטים" שיבנה לעצמו עלולים להיות גרועים פי כמה וכמה מההסבר שאנו ניתן.

אל לנו לפגוע באינטליגנציה שלנו ושל הילד. הילד לא חי בבועה: הוא שומע את הצפירה, הוא יודע שביום העצוב הזה לא הולכים למסעדה או לקולנוע, כי הם סגורים וגם אם אינו הולך לטקסים בבית-הספר, הוא יודע שיש כאלה ורוצה לדעת למה.

הילד זכאי וראוי להסבר - כן, גם בכיתה א'. השאלה היא לא האם צריך לספר על השואה, אלא איך ומה לספר. הרי אף אדם בר דעת לא יספר לילד בכיתה א' על "הפתרון הסופי", על מקלחות הגז ועל הכבשנים, ולא יראה לו תמונות של שלדי אדם חיים או גופות מגובבות בערמות. חישבו, מה אנחנו מספרים לילדים על פסח, על פורים ועל חנוכה? על הצוות החינוכי שיהיה אמון על סיפור השואה לילדים ללמוד לספר על השואה. והרשו לי להציע את ספרות הילדים ככלי מתווך. במהלך 22 השנים האחרונות פורסמו 15 ספרים על השואה המיועדים לגילאי 4-8. אלה אינם סיפורי זוועות, אלא סיפורים המלמדים את הילד על זכות העם היהודי לבית, על סבלו של האחר, על הצורך במאבק למען הזולת, על הצורך לחתור אל ניצחונו של הטוב על הרע ועל ניצחונה של התקווה על היאוש. וכן, אלה ספרים הבונים גשר בין-דורי המוליד מפגש מבורך בין העבר של "שם" לעתיד של "פה".

ד"ר יעקבה סצ'רדוטי היא ראש החוג לספרות ולספרות ילדים במכללת לוינסקי להוראה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully