פעם, מזמן, אי אפשר היה לבחור. היה מלך, לואי ה-14 נגיד, שידע שהמדינה זה הוא - ובגלל שהמדינה זה הוא, הוא גבה מיסים כמה שרק אפשר ובנה את הארמונות המפוארים בוורסאי במשך כמעט 30 שנה וכדי שלא יהיה לו משעמם בוורסאי גם קצת הרחיב את הארמונות בפריז, שהיום משוכן בהם מוזיאון הלובר. כשאנחנו מסתובבים בארמונות ובגנים הנהדרים בוורסאי ומתפעלים מהמבנה של הלובר, אנחנו לא ממש חושבים על כך שהכסף לבנייה המפוארת נלקח מהאיש הקטן ברחוב, שאף פעם לא הוזמן למסיבות הגרדיוזיות שהכסף שלו מימן. ואחרי שלואי ה-14 מת לא נערכו בחירות, הוא פשוט הוריש את הכסא ללואי ה-15 שהוריש ללואי ה-16, זה שאשתו מארי אנטואנט חטפה קריזה על הבכיינים שמייללים שאין להם לחם ושלחה אותם לקונדיטוריה הקרובה לאכול עוגות. ואז נמאס לצרפתים, שהבינו שהמלכים עושים חיים משוגעים בארמונות בכספי המסים שלהם - והתחילו במסע עריפת ראשים שנקרא המהפכה הצרפתית.
גם בהיסטוריה שלנו יש מלכים שהקיזו את הכסף מהכיסים של הנתינים שלהם בשביל דברים שהם רק "טובת העם" - כמו שלמה המלך, שבנה ארמון ענק בירושלים ושיכן בו אלף נשים. תחשבו כמה מסים שילמו נתיני המלך שלמה רק בשביל הקוסטמטיקה של אלף נשים. אחרי ששלמה מת, באו בדחילו ורחימו תושבי הממלכה וביקשו קצת הקלה במסים, והמלך השחצן, רחבעם, בנו של שלמה, אמר את המשפט שהוא אחד המשפטים הכי מטומטמים בהיסטוריה: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים"; שפירושו, אני המלך, אני לא שואל אתכם, אני אגבה כמה מיסים שאני רוצה ואביא לארמון שלי אפילו אלפיים נשים - ואם לא תסכימו, יש לי צבא ויש לי גובי מסים והם כבר יגבו את המסים בכוח, בתוספת ריבית.
נו, הישראלים של המאה העשירית לפני הספירה לא ערפו את הראש של המלך, הם פיצלו את הממלכה לשניים, והשאירו את המלך הלא-כל-כך-חכם לשלוט רק על חלק קטן מהעם.
איזה מזל שהיום יש בחירות ויש לנו זכות בחירה. איזה מזל שהשלטון לא עובר בירושה ושאנחנו יכולים לבחור מי ישלוט בנו, ומה ייעשה בכספי המיסים שלנו.
הבמבה שמאבדת מערכה בדרך לברלין
אבל, רגע אחד. אם זה כזה מזל גדול, ואם יש לנו חופש לבחור, איך זה שבכל זאת, לפחות במדינת ישראל, האזרחים מרגישים בערך כמו שהרגישו הנתינים של הלואים הצרפתים, הצארים הרוסים והנתינים של לפחות מלך ישראלי אחד? איך זה שאנחנו מרגישים שאנחנו עובדים בזיעת אפינו והכסף שלנו משרת אילי הון שמה שיש להם אף פעם לא מספיק להם, ובנקים שלוקחים עמלות דמיוניות וחברות ביטוח שלוקחות בשמחה ומוציאות את הנשמה כשהן צריכות להחזיר, ובעלי מרכולים ענקיים שמשלמים משכורות מינימום ומוכרים במחירי מקסימום?
איך זה שהמדינה, השלטון שאנחנו בחרנו, שהכוח בידיים שלו, לא טורח לדאוג שקורת גג לעשרות אלפי משפחות לא תהיה חלום רחוק? הרי המדינה עכשיו זה באמת אנחנו. אנחנו בחרנו באנשים האלה כדי שידאגו לדיור, למחירי מזון שפויים, לבנקאות וביטוח הוגנים. איך זה שכמו בימי המלוכה העליזים, בהם דוכסים ורוזנים חגגו, הכסף והמשאבים של רוב האנשים מגיעים למי שמקורב, למי שיכול, למי שחוטף? איך זה יכול להיות שידענו את כל זה, שהיינו בהפגנות הקוטג', מחינו ותופפנו על סירים, והשתיקו אותנו עם שלמה ארצי ואייל גולן שמרוויחים בערב עצמאות אחד את מה שהאיש הפשוט מרוויח בשנה? איך זה שלא חשבנו שהאמנים האלה, שעשו ג'סטה כל כך נדיבה, שהופעו בחינם על במות המחאה, הם אותם אמנים שהעיריות משלמות להם הון תועפות מהכספים שלנו, משלמי המסים?
כולם יודעים שמשהו רקוב מאוד פה; שבמבה שמיוצרת בארץ משילה מערכה הכספי כשהיא מגיעה לברלין; שמחיר הפסק זמן מתכווץ בנסיעה הארוכה לאוסטרליה. כולם יודעים שהמחירים מוגזמים ושיש אנשים מעטים שמרווחים הון מזיעתם של רבים. כולם גם יודעים שרק ממשלה שרוצה את טובת האנשים תעשה את ההבדל. כולם יודעים שלא משנה כמה נצעק ברחובות וכמה נקלל את לפיד בפייסבוק וכמה נכתוב מכתבי מערכת לעיתונים, מה שקובע הוא השלטון - וכבר נמאס להראות את הדוגמה של מחירי הסלולר, כשבמחי החלטת שר, מאות אלפי בתי אב החלו לחסוך מדי חודש מאות שלפני כן ריפדו בזהב את המזרנים של קומץ משפחות.
אף על פי כן, אחרי ההפגנות, אחרי המחאה, הלכנו כמו עדר מסומם והצבענו עבור תקווה חדשה, יפת בלורית, שהבטיחה סידור חדש, הוגן יותר - ועכשיו, התקווה הזאת מתקיפה בפייסבוק את האנשים שנמאס להם והולכים לחפש את החיים שלהם במקום בו קרטון חלב נמכר במחיר שפוי יותר. אני חושבת שמוטב שנחזור לשיטת המלוכה הישנה. אם כבר עושקים אותנו, לפחות נדע שאין לנו ברירה, שיש מלך שמעביר את השלטון בירושה ושאנחנו חייבים לשלם. אחרת גובי המס יעמדו בפתח הבית שלנו עם חרבות שלופות. כשתהייה מלוכה, כשייכפה עלינו שלטון, עדיין נשלם ונעשיר את בעלי ההון, אבל לפחות לא נרגיש כל כך מטומטמים.
עדנה קנטי היא מספרת סיפורים
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il