כותרות החדשות מספרות סיפור אימה על אב שרצח את ילדיו. רצח מחריד, מזעזע, בלתי נתפס. הגרון נחנק, והלב מתכווץ שלוש פעמים: פעם אחת כאימא, פעם שנייה כאישה, פעם שלישית כעובדת סוציאלית.
כאימא, אני מנסה לא לחשוב מה בדיוק קרה ומה עבר על הילדים הרכים האלו שנרצחו באכזריות על ידי האדם שאמור היה להגן ולשמור עליהם; כאישה, אני מנסה לתאר לעצמי מה עבר על האם בשנים שקדמו למעשה הנורא הזה, וכמה ניסתה בכל דרך שידעה להגן על ילדיה; וכעובדת סוציאלית, אני נכנסת ל"כוננות ספיגה" - וכבר משערת את הכותרות בכתבות הבאות, אחרי שלא יהיה יותר מה להוסיף על הרצח עצמו, והכתבים יתפנו לבחון את השתלשלות העניינים. כשמישהו שוב יפנה אצבע מאשימה אל "רשויות הרווחה".
"רשויות הרווחה" זה גם אני - עובדת סוציאלית שפוגשת מדי יום נשים, גברים ולעתים גם ילדים שנמצאים בתחילתו או בעיצומו של משבר אישי ומשפחתי. לעתים המשבר ניתן לפתרון בעזרת סיוע מתאים, אך לעתים השבר קשה מנשוא. כמו תאונה בין כלי רכב שהתנגשו בעוצמה והותירו אחריהם שברים רבים מפוזרים על הכביש. במקום הזה, אנחנו, העובדות הסוציאליות, מנסות להגיש עזרה ראשונה, להתחיל לאסוף את השברים ואחר כך לסייע למשפחה להתחזק ולעבור תהליך שיביא אותה למקום טוב יותר.
אולי זה כמעט מתבקש, לנסות להבין "מי אשם" ו"למה הרצח לא נמנע". אחרי הכול, מדובר באירוע שהדעת באמת אינה תופסת. אבל נדמה שהאשמת שירותי הרווחה והעובדות הסוציאליות משולה להאשמה המפורסמת והמוכרת היטב בישראל - האשמת הש"ג.
המקום שממנו רואים הכול
העובדות הסוציאליות נמצאות במקום שבו רוב אזרחי המדינה, וגם קברניטיה, לא רוצים להיות - המקום שממנו רואים הכול: את החולי, את הכאב, את העוני, את האלימות, את היאוש. אנחנו רואות מדי יום את התמונה הקשה שנחשפת לעיני כל רק כאשר אב או אם רוצחים בברוטליות את ילדיהם. זו תמונה של חברה שהופרטה לפרטי-פרטים, שבה הממשלה מובילה קו לפיו המדינה אחראית (במקרה הטוב) למינימום מזערי של שירותים קהילתיים וזכויות לאזרחיה, והערך המרכזי השולט בה הוא איש-איש לנפשו, לביתו, לחשבון הבנק שלו.
צריך לשאול שאלות קשות על תפקוד שירותי הרווחה, כי הן מובילות לשאלות קשות הרבה יותר; שאלות המעידות על יחסה של מדינת ישראל לאזרחיה, ולעובדי הציבור שהיא שולחת לטפל באותם אזרחים. הנה כמה מהשאלות האלה: מדוע אין מספיק תקנים של עובדות סוציאליות, וכל אחת ממונה על טיפול בעשרות רבות ואף מאות משפחות? מדוע אין מספיק תקציבים ומענים לטיפול בגברים אלימים? מדוע אין מספיק מענים לטיפול בילדים בקהילה? מדוע יש עוד ועוד גברים ונשים שעובדים קשה למחייתם ובכל זאת הם עניים ומגיעים לשירותי הרווחה והביטוח הלאומי? מדוע האלימות במשפחות גוברת והולכת? מדוע נאבקים העובדים הסוציאליים, הרופאים, האחיות ואנשי בריאות הנפש על שיפור תנאי העסקה מחפירים ושכר נמוך? ואיזה טיפול יכולים אנשי המקצוע לתת בתנאים כאלה?
ייתכן שלמתבונן מן הצד קשה לראות זאת, אך הדברים כרוכים זה בזה. חברה שמתנהלת כג'ונגל חברתי שבו הישרדות כלכלית היא חזות הכול, שאין בה חמלה, סולידריות או ערבות הדדית - היא חברה חולה. אנחנו, העובדות הסוציאליות, נמצאות שם כדי לנסות לעזור לאלו שרוצים לצאת ממצבי המצוקה - אך פעמים רבות ידנו קצרה מלהושיע.
החברה הישראלית מקדשת דברים רבים. מדינת רווחה איננה אחד מהם, וזה רק אחד המחירים שאנו משלמים על סדר עדיפות לקוי ועל עולם ערכים מבולבל ומסוכסך עד כדי אבדן דרך. לכו, בפעם הבאה שתשמעו על "טרגדיה אישית" כמו זו שהתרחשה בערב חג הסוכות, דעו לכם שזוהי השתקפות של מדיניות כלכלית וחברתית שההורים והילדים המופיעים בעיתון שאתם קוראים הם הקרבנות שלה. האשמת הש"ג - העובדת הסוציאלית, הפסיכיאטר, המשטרה - לא יכולה למנוע את הרצח הבא. חשבון נפש חברתי נוקב ושינוי מהותי בסדרי העדיפויות של כולנו, אולי יוכלו.
שירה שכטמן היא עובדת סוציאלית, חברה בתנועת "עתידנו - למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל" וצירה באיגוד העובדים הסוציאליים
עוד טורים בנושא:
גם גברים אשכנזים רוצחים על רקע כבוד המשפחה / הילה קובו
מילא שאב ירצח את ילדיו. אבל אימא? בחיים לא / יונתן שם טוב
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il