פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מילא שאב ירצח את ילדיו. אבל אימא? בחיים לא

      בשבוע אחד, אם ואב רצחו את ילדיהם. בעוד שהאב הוצג כנקמן ואכזר, האם הוצגה כדיכאונית עם קשיי קליטה. יונתן שם טוב סבור שכחברה, יש לנסות לפתח מבט שוויוני יותר על התופעה

      שני מקרי רצח מזוויעים בתוך שבוע, הורים שנוטלים את חיי ילידיהם. שני מקרים שיש ביניהם דמיון, ובכל זאת, נדמה, שונים כל כך. מחד, קרינה בריל, אם שרצחה את ילדיה הקטנים בירושלים בדקירות סכין מרובות. "קשיי קליטה", "דיכאון עמוק", הסבירו בני משפחה ומומחים מטעם.

      מיד עולה לתודעה המונח "דיכאון פסיכוטי". זהו מצב ייחודי שעלול להתרחש במהלך דיכאון רציני, מז'ורי בעגה המקצועית, ומאפייניו כוללים התרופפות של בוחן המציאות, מחשבות שווא, ומחשבות יחס. התרופפות קוגניטיבית מסוימת עשויה להופיע גם בדיכאון שאינו פסיכוטי, ויעידו על כך כל מי שסבלו מאפיזודות דיכאוניות והרגישו אטיים יותר, חדים פחות, מבולבלים. אבל אם שסובלת מדיכאון פסיכוטי עלולה להאמין שהיא איומה ונוראית, שהיא גורמת סבל לילדיה או שהם גורמים לה סבל נורא. היא עלולה לחשוב שהיא או ילדיה אחראים לבעיות ולקשיים, בעוד שבמציאות אין לה שום שליטה או השפעה עליהן. עולמה עלול להצטמצם לכדי מנהרה צרה, שבה רצח הילדים הוא הפתרון היחיד לנגד עיניה. לעיתים קשור הדבר לדיכאון שאחרי לידה שהוזנח והחמיר, לעיתים לא.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מחפשים נואשות הסברים. האם מירושלים, קרינה בריל, והילדים שרצחה, איגור ומירה (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק)

      ומאידך, אלי גור, שרצח את ילדיו כשהשליך אותם מגג בניין בתל אביב, והתאבד. כאן, איש כבר לא ישרבב את המונח דיכאון. אולי את המונחים אכזר, נקמן או אלים. אולי, זהו המקום שבו הפסיכולוגיה פוגשת את הסוציולוגיה: האם ייתכן שהחברה שלנו לא יודעת איך לעכל אם שרוצחת את ילדיה? האם קל לנו יותר לקבל אב רוצח?

      האב - מפלצת, האם - מופרעת

      "נקבל אותה בחיבוק אחרי שתחלים", אמרו בני משפחתה של האם מירושלים. ובאמת, קשה לחשוב על אתוס מקודש יותר בחברה מאתוס האם שמוכנה להקריב את חייה למען ילדיה. כל כך קשה לנו לקבל שבירה של האתוס הזה, שאנו מחפשים נואשות הסברים שיאפשרו לנו ליישב אותו עם האירועים הטראגיים שקרו במציאות. ומה עם האבות? משהו בתסריט הזה של אב רוצח מרגיש לנו סביר יותר. הרי התפיסה הרווחת היא שאבות הם שניים לאימהות מבחינת טיב הקשר עם הילדים, מבחינת יכולתם להרגיש ולתקשר, מבחינת יכולתם לחוש חמלה, לא? זה גם תמיד האב ששוכח את ילדו ברכב לוהט, לא?

      תחקיר קצרצר על רצח אבות את ילדיהם יעלה כותרות על מעשה מתוכנן, מחושב, קר. כל התמות הללו עוזרות לנו להציג את האב הרוצח כמפלצת. בניגוד אליו, האם הרי סובלת מהפרעה שערפלה את שיקול דעתה, ולא ייתכן שהייתה אחראית למעשיה.

      מעניין לציין שדיכאון בקרב גברים לא בהכרח יקבל את אותם המאפיינים של דיכאון בקרב נשים. בעוד שאישה בדיכאון עשויה, לעיתים, לשכב חסרת מעש בביתה, למרר בבכי ולהתלונן בייאוש על מר גורלה, החברה לא מתירה לגבר להתנהג כך. זה פשוט לא גברי. לכן, דיכאון גברי עשוי לקבל ממד של רגזנות וכעס. אך זהו עדיין דיכאון.

      אין באמור לעיל כדי לקבוע או להסיר אשמה של מי מההורים שרצחו את ילדיהם בשבוע האחרון. המקרים לא ברורים דיים, בוודאי לא לכותב שורות אלה. מוטב לא לנסות לפשט ולהשטיח את המציאות בהסברים עקרים על מניעיהם ואחריותם למעשה. אימהות, וגם אבות, יעשו תחת תנאים מסוימים את שלא ניתן להעלות על הדעת. יש אימהות "רעות", ואבות "טובים", ולהיפך. אבל אולי אנחנו, כחברה, יכולים לנסות לפתח מבט שוויוני יותר, מפוכח יותר, על התופעה.