כשהטירונים הצעירים בחוות השומר פגשו לראשונה בסמל שלהם, סמ"ר אשר אליאס, בוגר יחידת מגלן, או בסג"ם ברק ביטון, קצין האימון הגופני, הם בעיקר התרשמו מהסיכות השונות שעיטרו את מדיהם. הרי להם כביכול אין סיכוי להגיע לצד השני, הם חיילי מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (מקא"ם) או "נערי רפול" הם באו "לעשות את הזמן" ולהמשיך הלאה. אלא שאליאס וביטון, העומדים מולם, אנשים שבקלות מוגדרים כ"מלח הארץ" ניצבו באותה רחבת מסדרים והביטו בהערצה בסיכות שעיטרו את מדי מפקדיהם.
מי שאחראי להסבה במסלול שלעתים ידוע מראש הוא סגל בסיס הטירונים חוות השומר. המקום הוא חלק מפרויקט מקא"ם הפועל לשילוב החיילים במערכת הצבאית ולאחר מכן בחברה האזרחית. מדי מחזור מתגייסים לטירונות במקום כ-150 חיילים, עבורם זה חוות השומר או הביתה. מהם יסיימו את המסלול שאורך כעשרה שבועות כ-70% והיתר ינשרו וככל הנראה ישוחררו מצה"ל. נקודה ראויה לציון היא כי 10% מהטירונים ימצאו דרכם ליחידות קרביות בהכשרה מיוחדת שיקבלו בחווה.
"חשוב להדגיש שעיקר האוכלוסייה שלנו זה לא ברק ואשר", מבקש לחדד מפקד בסיס טירונים חוות השומר סא"ל מושון לוי, עוד בתחילת השיחה. "רוב החיילים הולכים לציר מרכזי שכולל קורסים מקצועיים, ואנו שמים דגש רב על הכוונה נכונה כמדיניות, על מנת להבטיח שאותו חייל יגיע למקום הטוב ביותר עבורו. הדבר המשמעותי ביותר שצה"ל נותן לחיילים אלו הרגלים ואופן התנהגות שיעזור להם בחיים. אנו מחזקים ערכים, את הקשר למדינה ולחברה וחלקם מקבלים ניסיון לחיים וביטחון שיכולים להצליח בתוך מסגרת מה שלא צלח עד כאן. החיזוק הגדול שאנו מקבלים זה שכבר בהשבעה, חודש לאחר הגיוס, משפחות מספרות לי שחשות את השינוי בבית כשהילד רגוע יותר ומכבד יותר".
סמ"ר אשר אליאס, בן זקונים למשפחה בת 14 נפשות, עלה לישראל מאתיופיה ב-1991 והשתקע עם משפחתו באשקלון בשכונת שמשון, שכונה המוכרת כשכונת העתיקות ג'. בגיל עשר איבד את אביו, דמות דומיננטית במשפחה מה שגם תרם לדעתו לחיי השכונה שטיפח. "זה לא מקום הכי בסט אבל לא ממש מצוקה. פשיעה הייתה עניין שבשגרה, תעבור את הכביש ואתה שם, כשמי שיושב בכלא מעמדו עולה" מעיד היום אליאס, בעודו יושב במדשאה המוריקה של חוות השומר וממתין לחייליו החדשים.
"הטירונים רואים אותי ונגנבים מהסיכות"
באופן טבעי החל אליאס להיות מעורב בפריצות שונות ובגיל 16 נתפס, מה שהוא מגדיר היום כמזל. "הייתי חודשיים במעצר בית ובגלל שלמדתי הוחלט להעביר אותי לפנימייה", משחזר אליאס. "שם המשכתי בלימודים ובמקביל סגרתי את התיקים ללא הרשעה. שם גם נכנס לי לראש עניין הגיוס, כשהסבירו שחייבים צבא להמשך החיים, שזה כמו חותמת שתאפשר לך לחיות כמו שצריך".
אליאס סיים את הלימודים והמתין לצו שלו, אך כשזה איחר להגיע הוא גילה כי הוצא לו פטור. הוא ערער ארבע פעמים, אך ערעוריו נדחו. על כן החליט ללכת לעבוד. "באותו זמן דודה שלי נפטרה, מה שהיווה מקפצה לחזור הביתה. עבדתי קרוב לשנתיים בלילות באולם אירועים, כך שהייתה לי פחות אינטראקציה עם החברים מפעם, מה שאפשר לי לשמור על עצמי. במקביל המשכתי לשלוח מכתבים לצבא שוב ושוב".
בשלב מסוים החליט אליאס שכמו בוגרי צבא יפנה ללימודים והודיע למעסיקו שעוזב את העבודה. אז גילה שהכסף אוזל ומהר וככה מצא עצמו במהרה על הספסלים "זה פה סיגריה, שם קפה ואחרי שבוע הרגיש כאילו מעולם לא עזבתי. אופי החשיבה של 'אנחנו מסכנים' חזר מהר מאוד, ומפה לשם החלטתי לעשות פריצה לבדי וגם אז נתפסתי. הייתי במעצר בית במשך שנה וחצי במהלכם אמי ואחי הודיעו 'נמאס לנו לבוא כל פעם לשחרר אותך, לחתום לך - חלאס'. השתמשתי בזה והכנסתי את עצמי לזעזוע של 'מה נהיה ממני? מה אני עושה?, והחלטתי: 'יאללה, צבא', פשוט כי לא היו אפשרויות אחרות".
מאותו רגע לצבא לא היה סיכוי מול הנחישות, וייתכן גם השעמום, של אליאס. "התקשרתי כל יום, שלחתי מכתבים פעמיים בשבוע. לא היה לי מה לעשות במעצר, אז הפכתי את זה לעיסוק. אחרי חצי שנה דיברו איתי וכולי רועד יצאתי מהמעצר בבית ונסעתי מספר פעמים עם הטפסים ללשכת הגיוס בחיפה ובבאר שבע. נפגשתי עם חמישה קב"נים, ורק אחד באמת הקשיב לי והבין אותי. הוא העביר אותי לראיון עם מפקד לשכת גיוס, שהקשיב לי וסיכם - 'בהצלחה'".
לבסוף נקבע לאליאס מועד גיוס לנובמבר 2011, מועד מאוחר מאוד לאדם היושב במעצר בית ללא מעש. "התקשרתי וביקשתי להקדים. המועד הקרוב ביותר היה למחרת ובלי להתבלבל התייצבתי עם זוג גרביים וגופייה ועשיתי שרשרת חיול". בחוות השומר פגש אליאס מכר מהכלא ומכר מהשכונה, אך הבהיר לעצמו שהוא עובר במקום בלי להתעכב על "שטויות", כהגדרתו. "אחרי שלושה שבועות השתתפתי בפאנל קרביים, ואמרתי - ככה אני הולך להעביר את השירות. התרחקתי ממי שצריך והרעלתי חצי מחלקה על קרבי".
"לגשר על הפער לעומת רמת אביב ומכבים-רעות"
אליאס סיים את הטירונות ואת תקופתו בחוות השומר, לא לפני שהוכרז כמצטיין פלוגתי של הטירונות "כמעט התעלפתי כששמעתי את זה", אומר אליאס בחיוך נבוך. "פתאום אני רואה את מפקד הבסיס מדבר עם אימא שלי, זו הייתה התרגשות גדולה". כאדם עם שאיפות ונחישות קבע אליאס כי הוא רוצה להגיע למגלן, יחידה מובחרת. "ידעתי שזה שנה ושמונה חודשים של מסלול קשה, אבל ידעתי שאני חייב להגיע לשם, חשבתי שיפרקו וירכיבו אותי מחדש". מי שסייע לו רבות הוא סא"ל רז קרני, מי שהיה מפקד חוות השומר הקודם, והחליט לאמץ את אליאס.
המסלול שעבר במגלן הוביל לעבודה פנימית גדולה שעשה אליאס עם עצמו. "כשהגעתי ליחידה אבחנו אותי כאדם שמתכנס בעצמו, שלא משתף. אז החלטתי שאם מישהו ישאל משהו, אני עונה ומספר, וגיליתי שזה עושה פלאים. פתאום אנשים לא פחדו להתקרב אליי והאנשים במגלן אלה אנשים שהיו רואים אותי ברחוב ומיד עוברים למדרכה ממול", הוא צוחק. בהמשך הוא יצא לקורס מ"כים. על קצונה לא היה על מה לדבר, אך הצעתו של קרני כי יחתום קבע לכמה חודשים בחוות השומר בהחלט התקבלה בהתלהבות, וכיום משמש אליאס סמל במגמת קרביים בחווה.
כששב לחווה הבין אליאס איך נראים הדברים מהצד השני. "הטירונים רואים אותי ונגנבים מהסיכות", מספר אליאס כאב גאה. "כששמעו שהייתי כאן סירבו להאמין, כי קשה להם לקבל את העובדה שמישהו הגיע מהמקום שממנו הם באו ועשה שירות כזה. ליוויתי אותם ועכשיו קיבלתי פלוגה לבדי. לא הבנתי כמה גדול יהיה מה שאקבל במקום הזה, כטירון וכאיש סגל. בחוץ יכולתי להרוויח פי שלושה, אבל ברגע שהגעתי והתחלתי להתעסק עם החיילים, השכר כבר ממש לא משנה".
סג"ם ברק ביטון, קצין האימון הגופני של חוות השומר, הוא דוגמה נוספת למושג נחישות. "הגעתי משכונת יד אליהו, מקום בעייתי מבחינה כלכלית והתנהגותית. מקום שמתאפיין בעיקר במשתמטים או מצהירים", הוא מספר. "אין לי עבר פלילי, ולבסוף סיימתי בית ספר. אבל כמו כולם שמעתי רק 'אין מה לחפש בצבא, רק תידפק'. כי זה הדיבור. אנחנו לא קיבוץ או מכבים-רעות", אומר ביטון וקובע מרום ניסיונו: "היום אני מבין שאנשים האלה פה רק כי נולדו למשפחה כזו וכזו עם חשבון בנק כזה וכזה. יש פה אנשים עם כוחות, שיכולים להיות בדרגים הכי גבוהים בצבא, אבל זה לא יקרה כי הם כאן".
ביטון לא היה מוכוון-גיוס במיוחד, אך באחד הימים שמע כי המתגייסים ל"חוות השומר" משרתים רק שנתיים. הוא חזר ושינן את כל מה שלימדו אותו חבריו על מנת לצאת עם הנתונים הדרושים, ואכן הצליח להגיע לחווה. "התחלתי בבלגן כמו כולם, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המקום שלי. הפכתי מתוסכל והחלטתי שמפה אפשר רק להתקדם, אז הובלתי מחלקה, לימדתי אנשים שהתקשו".
בשיחה עם קצינת המיון במהלך הטירונות הודיע ביטון בצורה דיכוטומית האופיינית לחיילי מקא"ם "עובד רס"ר או תפקיד הכי טוב שקשור לכושר". הוצע לו תפקיד מפעיל חדר כושר ותפקיד מדריך כושר קרבי, והוא בחר בשני.
הקורס החל ולביטון, שיצא מצטיין הדרכה, הוצע לשרת קרוב לבית בשל פטירת אביו ממחלה, אך הוא בחר בקרבי ביותר ושובץ בגדס"ר נח"ל. סימון תמים בדף הראיון בכניסה לתפקיד סימן את היעד הבא - קורס קצינים. "הגעתי למצב שעשיתי הכל במקום" נזכר היום, "המפקד שלי לימד אותי הכל ועשה לי חניכה אישית בדרכו שלו. התחלתי לתפוס מהתפקיד, והרגשתי שבפעם הראשונה אני עושה משהו משמעותי".
ביטון הבין כי מדובר בשאיפה לא פשוטה להגשמה, כשהמערך בוחר את אנשיו בקפידה בשל מיעוט תקנים. "המפקד שלי נלחם ונתן לי חוות דעת מצוינת. הגעתי למיונים, סיימתי שני מבין 30 ועברתי. הקטע הזה חיזק אותי מאוד, ובכל שלב כזה ביטלתי את ההנאות והתחלתי להתפלל. בלילות הייתי אומר לעצמי 'אני רוצה לגשר על הפער הזה של מי שנולד ברמת אביב, או מכבים-רעות'".
באחד הימים זומן ביטון לראיון עם רמ"ח כושר קרבי בצה"ל, כבוד לו זוכים מעטים. בראיון הוצע לו תפקיד קצין אימון גופני בחוות השומר, וביטון שהתרגש מאוד מההצעה, השיב בחיוב, יצא החוצה והתקשר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, כשלא מדובר ברבים סביבו הסוגלים להבין את משמעות הדרך שעבר ועוד יעבור.
"הצבא ביגר אותי בראש"
אלא שכאן הוצבה משוכה שאותה לא צפה. יומיים לפני יציאתו למבדקים לקורס קצינים גילה כי נתון קשיי הסתגלות שלו הוא 50 מתוך 60, המהווה פטור משירות. ביטון החל במרתון לשינוי אותו נתון, אך בצה"ל כמו בצה"ל מדובר בהליך של כמה חודשים. אלא אם כן מדובר באדם כמו ביטון: בתום 17 ניסיונות לתפוס את קצין האימון הגופני של פיקוד מרכז הבין ביטון כי הדרך היחידה לשנות סטטוס קשיי ההסתגלות (קה"ס) היא על ידי חתימת קב"ן הפיקוד, מה שאורך כשלושה חודשים. "באותו ערב ניסיתי לתפוס את קב"נית האוגדה, שלא הייתה זמינה, ואני פשוט מחייג ומחייג עד שענתה. אמרתי לה שאני חייל מקא"ם והתחלתי לספר את הסיפור. היא אישרה לי להתייצב אצלה למחרת הצהריים". אלא שביטון לא ידע היכן נמצא בסיס מעלה אפרים ואיחר. כל שנותר לו היה ללכת הצידה ולפרוץ בבכי.
אחרי כמה דקות ושיחה אקראית גילה ביטון כי הקב"נית עדיין בבסיס וניגש אליה מיד. "סיפרתי לה הכל אבל היא התעקשה ש'אין לי איך לעזור'. יצאתי החוצה לרגע וכשחזרתי דיברתי איתה שוב והיא פשוט החלה לבכות. הבנתי שהצלחתי לחדור ללבה. היא ביקשה שאמתין והלכה לקב"ן פיקוד, שיושב משרד לידה, עם המלצה על הורדת קשיי ההסתגלות שלי לאפס. הקב"ן התקשר לאימא שלי לבדוק שאני לא משקר, וביום ראשון הגיע האישור המיוחל. האבסורד הוא שהגעתי למבדקים במועד שונה מזה שנקבע ונכשלתי. אבל הפסיכולוג החליט להעביר אותי".
גם בה"ד 1 היווה תהליך משמעותי עבור ביטון, שמעיד כי פרח בתקופה זו. "כחייל מקא"ם הייתי מעין סלב, אבל במקביל הבנתי שהיית ילד קטן עם בעיית התנהגות שלא מסוגל לקבל ביקורת. הצבא ביגר אותי בראש כשלא הייתי מסוגל להבין או לראות מטר קדימה", הוא אומר בתחושת סיפוק גדולה, בעודו יושב במשרד עם דרגות קצונה על הכתף. "חלק גדול מזה היה הודות לדברים שאמר לי אבא שלי 'תיצמד לאנשים טובים ממך'. כך עשיתי ושאבתי מכל אחד. עשיתי משהו שאיש מהמקום ממנו באתי לא עשה לפניי".
כשביטון פוגש את החיילים הצעירים שמגיעים לחוות השומר, הם מבינים שהשמים הם הגבול. "דבר ראשון אני אומר להם 'אין לכם שום תירוץ להתנהג אחרת ממני'. הם שומעים את זה ועוצרים לרגע, מתבלבלים. קל לרדת על המפקדת שגדלה במקום טוב ובאזרחות מפחדת מהם פחד מוות. איתי קשה יותר כי הייתי אחד מהם. כל אחד חייב לעשות סיור בחווה ולראות את המקום הזה. הוא מדגים היטב את העיקרון של 'עם בונה צבא בונה עם'. בעיניי המקום הזה מציל חיים באזרחות באופן שווה ערך ללוחם בקרב, כי במועדונים מתים יותר אנשים".
לפניות לכתבת: danawp@walla.com