"ואז, טיל אחד הצליח להתביית על מסוק"

"הייתי חייל סדיר ביטנ"מ 139 - יחידת נ"מ של טילי הוק", נזכר צביקה לביד מרמת גן. "עם פרוץ המלחמה היינו מוצבים בראס סודר, קרוב למוצב המזח בתעלה. היינו במרחק יריקה מהמצרים, ראינו אותם במשקפות. בהתחלה לא האמנו שפרצה מלחמה, אבל אז המסו"ל שלמה נג'אר נכנס למוצב ואמר - 'מי שלא יוצא - אני יורה בו'. יצאנו החוצה, ככה, שלומפרים, והתקבצנו ליד המועדון, שהיה חתיכת פחון. בשתיים הצהריים התחילו הגיחות של המטוסים והפצצות. תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. חלק מהחיילים בסוללה בדיוק חזרו יום קודם מחופשה בבית בלי לעבור דרך האפסנאות, ולא היה להם נשק".

"תמונת המסוק היא מהיום הראשון של המלחמה", הוא מספר. "ליד הסוללה שלנו היה שדה תעופה, והמצרים שלחו עשרה מסוקי מי-8 עם אנשי קומנדו לכבוש אותו. טילי ההוק שלנו לא היו מיועדים להליקופטרים, ולא יכלנו להתמודד עם זה - אז נג'ארי התחבר דרך היב"א ברפידים ישירות לטייס פאנטום. הוא נתן לו את הנ"צ שראינו על המסכים, והוא הפיל שמונה מסוקים ממש מעל הסוללה. נשארו עוד שניים - אבל גם זה מספיק לשחוט בשביל את כולנו. נתנו לנו אישור לירות אש חופשית, אפילו הוקים שלא מיועדים להליקופטרים, בנעילה ידנית. בהתחלה זה זה לא עזר, ואז, טיל אחד הצליח להתביית על מסוק אחד, שהיה במקרה מסוק התחמושת, ובהתפוצצות שלו, מההדף, פוצץ גם המסוק השני עם אנשי קומנדו. בזכות זה ניצלנו. הטייס שהציל אותנו נהרג בהמשך המלחמה".

"אחרי שבוע תחת הפצצות הורידו אותנו לאבו רודייס", הוא ממשיך בסיפור. "הדלקנו את צינור הנפט, ואחרי שבוע שם הקפיצו אותנו בחזרה לראס דאיסה בסיני, שם השתתפנו בכיתור הארמיה השלישית והפלנו מסוקים מצרים שניסו להכניס לה אספקה. כשהיינו בראס דאיסה, תוך כדי שמפגיזים אותנו על ימין ועל שמאל, פתאום, באמצע ההפגזות, אני רואה שמתקרב אלינו קומנדקר ועוצר. שאלנו את עצמנו, 'מי המטורף שנוסע באמצע ההפצצות?'. ומי יורדת מהקומנדקר? יפה ירקוני הגדולה בכבודה ובעצמה. הפגזות, לא הפגזות - לא מעניין אותה. בלי הגברה או כלום, הוא אספה את כולנו בשוחה - ואמרה: 'אני אשיר לכם'. התיישבנו כולנו על החול, והיא שרה לנו את השיר 'לו יהי'. היינו אחרי שבועיים רצופים של לחימה והישרדות, שבהם לא היה אפילו זמן לחשוב - והנה פתאום היה לנו רגע של שקט, וירד לכולנו האסימון על כל החברים שנהרגו. כולנו התחלנו לבכות כמו תינוקות. היא שרה, ואנחנו בוכים. אני לא אשכח את זה לעולם. אני עם דמעות בעיניים עכשיו".