קציני צה"ל באגרנט: "כשרוצים לחיות, נאחזים בציפורניים"

40 שנים חלפו מאז "המלחמה ההיא", זו שנצרבה בתודעה של כל מי שחי בישראל ב-1973 וחווה את ההלם וההפתעה ברגעים הראשונים של מתקפת הפתע על ישראל מצד צבאות מצרים וסוריה. הררי מילים נכתבו מאז על הקונספציה ששבתה את ראשי אמ"ן, לפיה מצרים לא תצא למלחמה ללא עליונות אווירית על צה"ל. רבות נכתב על ההחלטות השגויות של הממשלה הישראלית, על המחדלים הנוראיים שהובילו לתוצאות הקשות עבור צה"ל והמדינה - יותר מ-2,000 הרוגים, מאות שבויים ועוד אלפי פצועים, וכן על חוסר האמון שגבר בקרב האזרחים כלפי ההנהגה – ועתה, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חושף עדויות חדשות מוועדת אגרנט שהוקמה לחקירת הנסיבות שהובילו למלחמת יום הכיפורים. העדויות מפורסמות במסגרת פעילות ועדת אנגלרד האמונה על חשיפת עדויות אגרנט, בראשות שופט בית המשפט העליון, יצחק אנגלרד.

מפקדי החטיבות והגדודים שהעידו בפני ועדת החקירה הממלכתית, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל והרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב, סיפרו על המידע שהיה ברשותם לפני פרוץ הקרבות, על ההיערכות לקראת הבאות ועל הלחימה נגד האויב, שהיה נחוש לא פחות מחייליהם להביס את מי שעמד מנגד. אך נדמה כי התובנות האישיות מהמלחמה שהעלו בדבריהם, הזווית האישית שחשפו בחלקם והתיאורים של הרגעים הקשים שחוו לפני ובמהלך הקרבות יחד עם מפקדיהם ופקודיהם, ממחישים יותר מכול את התחושות שאפפו את חיילי צה"ל בחזית בזמן המלחמה.

עדויות ועדת אגרנט - סיקור מיוחד:
ועדת אגרנט לאלופים: "ראש אמ"ן הוא כהן גדול?"
ה"פאנקיסט" שהתריע נגד הקונספציה, וכשל

אלוף-משנה צבי בר, מי שלימים ישמש כמפקד משמר הגבול וכן כראש העיר רמת גן, קיבל את הפיקוד על חטיבה 820, חטיבה מרחבית ברמת הגולן, בערב יום הכיפורים, 5 באוקטובר 1973 – כיממה אחת בלבד לפני פרוץ המלחמה. בעדות שמסר בפני חברי ועדת החקירה, ב-24 בדצמבר באותה שנה, הדגיש בר בפתח דבריו: "זה לא פוטר אותי משום דבר כי אני הכרתי את הגזרה היטב". לדברי אל"מ בר, עצם המינוי על ידי הרמטכ"ל דאז, דוד (דדו) אלעזר, בשעה 10:30 בבוקר ערב יום כיפור, לא היה מהותי כיוון ש"הכרתי את אזור רמת הגולן היטב מבחינת הכרת הקרקע. עוד לפני המינוי הסתובבתי ביוזמתי ברמה".

כשנשאל על ידי יו"ר הוועדה, השופט שמעון אגרנט, על המידע שהיה בידיו ערב המלחמה בנוגע לכוונת הסורים לפתוח במערכה ברמה, הסביר בר כי כבר ב-30 בספטמבר, כאשר הגיע לחפיפה בשטח עם המח"ט היוצא, אל"מ שגיא צורי, "חשתי, לא הייתי אומר אחרת, את אי-השקט. אי שקט שקיים אצל המפקדים". לדבריו, בעת שסייר עם מפקד פיקוד צפון באותם ימים, אלוף יצחק (חקה) חופי, "ראיתי שהוא מודאג, בעיקר מהתעצמות הכוחות שמעבר לקו הסגול (קו הגבול ברמת הגולן – י.א). מאותו רגע שהגעתי לרמה חשתי בדריכות ובדאגה. חשתי בכך בשטח", הבהיר. "היה מונח בראש של כולנו שמשהו עומד להתרחש. אם אגיד עכשיו שאני ידעתי שזה מה שעומד להיות ביום 6 באוקטובר – לא אומר את האמת. אבל החשש של כולנו היה שזה פתיחה באש במסה כבדה מאוד, גדולה מאוד".

מפקד החטיבה המרחבית הסביר לחברי הוועדה כי הדיווחים על ההיערכות בצד הסורי הגיעו גם מהכוחות בשטח, "מהמוצבים, מהתצפיות שהיו בשטח, מתצפיות הארטילריה". הוא הוסיף כי לאחר ישיבה במפקדת החטיבה הוצאה לכוחות פקודת כוננות, והסביר כי שבוע לפני תחילת המלחמה - ב-25 בספטמבר, גדוד טנקים מחטיבה 7 הוצב באזור מפקדת החטיבה. "ביום שבת, 6 באוקטובר, היה גדוד שלישי. זאת אומרת כל חטיבה 7 הייתה ביום שבת ברמת הגולן. אם היא לא הייתה ברמת הגולן, הכול היה אחרת. רק זה עוד היה חסר לנו, שחטיבה 7 לא תהיה ברמת הגולן".

במהלך העדות ביקש אל"מ בר להדגיש בפני חברי הוועדה כי הכוחות בשטח היו דרוכים בימים ובשעות שקדמו למתקפה הסורית. “הייתה אווירה שירדה מלמעלה שמשהו עומד להתרחש, שהעניינים רציניים, שבשטח קורה משהו. אני כסטאז'ר שבא מהצד מיד נפלתי על האווירה הזו. זה לא היה מצב שזה עבר לי ליד האוזניים, אלא כאדם שבא לשם מיד. חשתי שכאן עומד לקרות משהו". ככל שחלפו השעות, כך עלתה רמת הדריכות. "ביום שישי בשעה 9:30 הגיעה הוראה מהפיקוד להגברת מצב הכוננות: ביטול חופשות, החזרת אנשים מהבתים. בשעה 11:00 ביום שישי ניתנה התרעה למרכז הגיוס על אפשרות גיוס מילואים".

לקראת השעה 10:00 בבוקר שבת התקבלה הפקודה לפנות את היישובים מנשים וילדים, ולעבות את מערך הלוחמים במוצבים שברמה. מהעדות של אל"מ בר בוועדה עולה תמונה של אופוריה בקרב תושבי היישובים, ואף זלזול כלפי הדאגה שהפגינו המפקדים בשטח. "עברתי בין יישוב ליישוב לשכנע את האנשים לרדת. מה שהיה שם זה שירי בוז, שירי פלמ"ח ודפיקה בשולחן 'לא נרד"', 'לא נפנה'", סיפר אל"מ בר. "זו הייתה חגיגה רצינית ומיותרת".

הפקודה לתגבור המוצבים ברמת הגולן – הוספת ארבעה חיילים בכל מוצב, לא הגיעה למוצב החרמון, אשר נכבש על ידי יחידת קומנדו סורית. כעבור שבועיים מפרוץ הקרבות הצליחו לוחמי חטיבת גולני לכבוש מידי צבא סוריה את מוצב התצפית החשוב, ששימש בעיקר את חילות המודיעין והאוויר של צה"ל.

"(פקודת) תגבור המוצבים עד 16 (לוחמים – י.א) לא הגיעה לחרמון. החרמון נלחם עם 12", הסביר אל"מ בר.

"מדוע לא הגיעה?", שאל הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין.

"הייתה 'פאשלה' כנראה בצינורות. הפקודה לא הגיעה", השיב בר.

"אינך יודע מדוע התגבור לא הגיע?", תהה יו"ר הוועדה אגרנט.

"לא בוצעה ההוראה. ההוראה מהגדוד לא הורדה הלאה", אמר.

ידין התערב שוב בשיחה ואמר כי בידי חברי הוועדה יש עדות לפיה "נאמר במפורש למג"ד שכל התגבורים האלה אינם חלים על החרמון".

אל"מ בר טען: "הפקודה בהחלט נגעה לכל המוצבים, ובמקרה זה אני יודע מקודמי שהגדוד לא ביצע מספר פקודות בחודש האחרון והיה שלב שרצו לסלק את המג"ד מהגזרה. אני לא פוטר את עצמי מזה שהייתי צריך לאמת גם את החרמון".

"אני רוצה להדגיש את הנושא", המשיך בר, "הר-דב הוא שכן לחרמון, אשר שולט על הפת"ח-לנד. שם היה תקן של 60-70 לוחמים ופה 12 לוחמים היו על בונקרים וכל הציוד היקר שהיה שם. יש תיק סגור בנושא חקירה של אירועי החרמון. התיק נמצא אצל האלוף. יש שם פרשת התקפת גולני ופרשת הנפילה של החרמון. אני חושב שהחשוב הוא, מן ההגינות, שאת התיק הזה יפתחו כאשר השבויים יחזרו מסוריה. יש שם הרבה דברים נעלמים".

מפקד החטיבה הסביר כי לפי ראייתו, יש לבחון את האירועים במוצב שנכבש על ידי הסורים ביחס לשלושה קריטריונים: רמת הכוננות של הכוח שאייש את המוצב, הביצורים והמוכנות למתקפה - שלטענת בר היו לוקים בחסר, וכן הפיקוד, נושא שבר בחר להתמקד בו בדבריו. "יש כאן בעיה סבוכה. היו לנו מוצבים ברמת הגולן. לא נפל ברמת הגולן אף מוצב, מלבד החרמון", טען בר, והדגיש: "שלושה מוצבים פונו לפנות בוקר של יום ראשון, אבל אף מוצב אחד לא נפל". אל"מ בר המשיך: "היה מוצב אחד שאי אפשר היה לפנות אותו במשך ארבעה ימים, מוצב 116 על דרך הנפט, מוצב באזור קונייטרה". בר שיבח בפני חברי הוועדה את תפקודו של סמל המוצב, שניהל את הלחימה נגד הכוחות הסורים "במשך ארבעה ימים, בשקט, בשיקול דעת", והסביר כיצד הלוחמים במוצב, "שהיה מוקף בכל הצבא הסורי, בדיוויזיה משוריינת פלוס דיוויזיה ממוכנת", נלחמו ללא הפסקה. "את המוצב הזה תקפו במשך ארבעה ימים. נכנסו לתוך החצר טנקים – והוא לא נכנע, ובסוף חברו אליו כוחותינו", הוא הדגיש.

מנגד, טען בר, "מי שמכיר את החרמון, זה מסוג הדברים שאפשר היה להחזיק אותם בצורה, לא אגיד עד אחרית הימים, אבל בצורה הרבה יותר מכובדת מאשר החזיקו אותו”. בר הסביר כי בעקבות הפגזה כבדה על המוצב, שמנה 52 חיילים בהם אנשי חיל האוויר והמודיעין שלא הוגדרו כלוחמים, הוא פקד על מפקד הכוח לצאת מהמוצב ולנהל את הלחימה מבחוץ. “אני יודע כרגע שהוא יצא עם מספר מועט של חיילים (אני חכם עכשיו בדיעבד), ואיך שהוא יצא החוצה, הוא ניהל קרב מטווח של 200 מטרים. אבל בחור אחד שהיה לידו נפגע ונהרג, והבחור התרגש, חזר חזרה למוצב. הוא סגר את הדלתות של המוצב ודיווח לי שהוא נכשל בפריצתו החוצה", סיפר בר. במשך כמה שעות הפגיזו כוחות צה"ל את המוצב כדי למנוע מהסורים להסתער עליו. “לקראת חצות הגיעו ארבעה פליטים מהחרמון לרכבל התחתון, ומשם קיבלנו את ההודעה – החרמון נפל. הם כבשו אותו".

בר לא הסתפק בדברים אלה ומתח ביקורת על תפקוד מפקד המוצב, כיוון שהוא פרץ עם כמה מחייליו מהמוצב וניסה לסגת, אך הם נתקלו במארב סורי. “קטלו להם תשעה אנשים והוא הצליח להגיע חי", אמר, והוסיף: “כאשר דיברתי מקודם על בעיית פיקוד, לזה התכוונתי. איך הוא נשאר חי עם הקצינים, והיכן שאר האנשים. אלה שאלות שלי אין תשובה עליהם".

בסיום העדות הסביר בר כי לדעתו, השינוי שחל בחזית הצפונית הודות תושיית הלוחמים והמפקדים אשר בלמו את התקדמות הצבא הסורי בקרבות קשים ברחבי הרמה, "זו מהפכה פסיכולוגית אצל הלוחם, או אצל המפקד". אך הוא התריע: "לפי דעתי הכי מסוכן שנוצר כאן איזה עגל זהב, ונאמר 'יאללה, מה שקרה כאן, אם יצאנו כפי שיצאנו מה'ברוך' הזה ברמת הגולן, אז שום דבר לא קרה'. ההיפך מזה הוא נכון. אינני מבין איך יצאנו כפי שיצאנו, גם הקו הסגול וגם המובלעת. אינני מבין, אינני תופס".

"כאשר אתה חושב אחורנית, האם היה להערכתך יחס של זלזול כלפי היכולת הצבאית של האויב לפני המלחמה בצבא שלנו?", שאל אותו אגרנט.

"קשה לי לקרוא לזה זלזול. לפי דעתי לא האמנו, חוסר אמונה...", הודה בר. לדבריו, "היינו עסוקים ברדיפה אחרי הפת"חים, אחרי רועי רוח, והם בנו 'מונסטר'. אינני יודע, אולי לא האמנו".

אלוף (במיל') אמנון רשף, מפקד גייסות השריון בין השנים 1979-1982, שימש כמפקד חטיבה 14 בתקופת המלחמה בדרגת אלוף משנה. החטיבה המשוריינת החזיקה באותה תקופה את קו המעוזים בחצי האי סיני, ובלמה את התקדמות הצבא המצרי בחזית הדרומית. לוחמי החטיבה השתתפו בקרב בחווה הסינית וחצו את תעלת סואץ במהלך המלחמה.

ב-8 בינואר 1974 הגיע אל"מ רשף להעיד בפני ועדת החקירה, וסיפר בפתח דבריו כי בעקבות הדיווחים שהגיעו מהתצפיות בשטח בימים שקדמו למלחמה - על פעילות מוגברת של המצרים ותגבור כוחות בצדה המערבי של התעלה, "ומצד שני לאור ידיעות של מקורות מודיעין, הגברנו את רמת הכוננות". ההוראה להיערך לקראת מלחמה התקבלה לדבריו ב-5 באוקטובר, בשעה 11:25, ובשל כך הוא הורה לכוחות הפרושים בשטח להוציא בשעות הלילה מארבים ולבצע הונאת מארבים על כביש התעלה. “אנחנו ביימנו – עשינו זאת במגמה להרתיע. אם מדובר בחדירות קטנות, להרתיע אותם מלחדור", הסביר. כמה שעות קודם לכן, הוסיף רשף, בתום מרדף שהחל בשעות הבוקר, אנשיו לכדו שני אנשי מודיעין מצרים שסיירו בגזרה.

ביום הכיפורים, בשעה 8:00 בבוקר ביום שבת, הגיעו רשף ויתר הקצינים הבכירים בגזרה אל מפקד האוגדה, לרענון התכניות המבצעיות של היחידות. “תוך כדי קבוצת הפקודות הוא נקרא לטלפון", תיאר רשף את אותם רגעים במשרד האוגדונר, “הידיעה שהוא הביא – שבשעה 18:00 צפויה שעת 'שין'. לא ידוע בדיוק למה, יכול להיות שמדובר בגמר תרגיל, יכול להיות שזה פתיחה באש ומלחמה". הדריכות שאפפה את הקצינים נמהלה בחשש שפעילות מוגברת מדי של הכוחות בשטח, עלולה לדרדר את המצב. “ראינו פה מצב של ריכוז כוחות מצרי, ריכוז כוחות ישראלי – וחששנו", הודה רשף בעדותו. בשל כך, ההנחיה שניתנה לכוחות בשטח היא להיערך באופן סמוי ככל הניתן. את פקודת 'שובך יונים' – תכנית המגננה של צה"ל להדיפת כוחות צבא מצרים בחצי האי סיני, הורה רשף להעביר לחיילי המעוזים פיסית, ולא באמצעות רשת הקשר.

מפקד החטיבה החל להכין את הכוחות הפרושים בשטח לקראת מה שסבר שצפוי להתרחש רק בשעות הערב. את המעוזים המדוללים בחיילים הוא הורה לפנות, ועל "לקקן" ו"אגרופית", שאוישו בכמות גדולה יחסית של חיילים, הוא פקד להיערך לפעולה המצרית - שבוא תבוא. “בשעה 13:00 קיבלנו פקודה של כניסה לכוננות ספיגה", סיפר רשף, "פיזרתי מיד את קבוצת הפקודות, כל המג"דים התפזרו וההוראות ירדו לכוחות. בשעה 14:00 התחילה המלחמה".

רשף ביקש להדגיש כי "בניגוד לכל הסיפורים, מתוך תחקירים שאני עשיתי, בשעה 14:00, או נאמר אחרת – כאשר התחילה המלחמה, כל המעוזים שאני בדקתי בגזרה המרכזית והדרומית היו בכוננות ספיגה".

"אתה מדבר על הסיפורים שהם לא היו לבושים?”, שאל השופט אגרנט.

"זה לא נכון. אני בדקתי", חזר והדגיש אלוף המשנה, “בכל המעוזים אני בדקתי את זה וזה לא נכון".

הטנקים במעוזים יצאו ל"רמפות" – עמדות השליטה לאורך קו בר-לב, כדי לקדם את פני האויב. בחלק מהעמדות כוחות חי"ר מצרי שכללו ציידי טנקים – חיילים מצוידים בטילים נגד טנקים, הפתיעו את השריונרים הישראלים. “ואז התחלנו לנהל קרב-אש עם האויב", סיפר רשף. “ברור שכאן היו לנו יחסית מעט כוחות מול כוח מצרי גדול מאוד. הטנקים ירו ופגעו בהרבה מאוד חיילים מצרים, אבל הגל המשיך וזרם. למרות האבדות שגרמנו למצרים, פה ושם עוד טנק נפגע ועוד טנק נפגע, ולאט לאט היו יותר ויותר טנקים פגועים שלנו", אמר.

ככל שחלפו השעות, גברו הדיווחים על נפגעים מצד הכוחות הישראליים. “ב'חזיון' היו פצועים והרוגים. מפקד המעוז היה פצוע קשה – נקטעה לו יד, ועשינו מספר ניסיונות להתחבר למעוז הזה ולא הצלחנו", סיפר רשף. “שתי פלוגות טנקים, אחת אחרי השנייה, ניסו לחדור למעוז ולא הצליחו עקב טנקים פגועים ואנשים. כך זה נמשך כל הלילה".

במקביל ללחימה בשאר הגזרות שנמשכה גם ביום ראשון, אל"מ רשף ריכז מאמץ לחלץ את הנפגעים ממעוז "חזיון" - אך לשווא. “לא היה פה עניין של הפקרה", הדגיש הקצין בפני הוועדה. “אני לא חושב שאפשר בכלל להעלות על הדעת כמה דם נשפך כדי להגיע למקום הזה. לא משנה אם אנחנו איבדנו 30, 50 ו-70 טנקים על הדבר הזה".

"הכול על 'חזיון'?", שאל יגאל ידין.

"כן", השיב רשף. “זה לא ייאמן שעל דבר כזה אנחנו תוקפים ותוקפים עם ניסיונות להגיע לאיזשהו הישג, ולא מצליחים".

הניסיון המר עם "חזיון" הוביל את רשף להנחות את המעוזים “לקקן" ו"מצמד" לחבור יחד בין כוחות האויב, ולהתפנות. כיוון שמפקד מעוז "מצמד" חשש לדברי רשף מכך שלא כל חייליו יוכלו להתפנות בנגמ"ש ובזחל"ם שהיו ברשותם, רשף החליט שלא לפקוד עליו לעשות זאת. “הבינותי שדבר כזה יכול להצליח רק אם אדם הוא קר רוח, שקול ויכול לנהוג בערמה ובפיקחות... אז לתת לו פקודה חד-משמעית עלולה רק להביא להיפוכו של דבר", הסביר. “השארתי את זה לשיקול דעתו". בשל כך, אל"מ רשף נתן הוראה לאנשי "לקקן" להתפנות, “וכעבור שעה הם הגיעו אלינו. היו שם 13 איש".

"היו להם פצועים, הרוגים?”, שאל אגרנט.

"שום דבר", אמר רשף, “כולם בריאים, שלמים, נחמדים. הכל בסדר".

לאחר שחזר מפקד "מצמד" מהשבי המצרי, אל"מ רשף נפגש עמו. “הוא אמר לי שהוא לא חונך לנסיגה ופינוי", הסביר.

בעקבות נפילת אנשי מעוז "חזיון" בשבי, אל"מ רשף הורה לאנשי מעוז "פורקן" להיערך לפינוי ולהתקדם לעבר הכוחות הישראליים. “הגעתי לשם וראיתי שם מחזה של חטיבה מצרית מול חטיבה ישראלית, והאנשים שם בתווך", סיפר רשף, והוסיף כי החליט להתקדם לעברם עם כוח שמנה ארבעה טנקים וארבעה נגמ"שים. אחרי גיחה קצרה שבה לא הבחין בחיילי המעוז, רשף ביקש מהם לסמן את מיקומם. “עשינו גיחה נוספת, שבסופה המג"ד, על הטנק שלו הוציא את כל האנשים – 32 איש".

"על הטנק?”, התפלא ידין.

"על הטנק", חזר רשף. "פתאום אני רואה את הטנק שלו. אני ראיתי מפלצת מגיעה עם ערימה של 32 איש, ואני שואל אותו 'איפה הנגמ"שים?', והוא עונה לי 'הושמדו'. אמרתי לו 'ומה עם האנשים?' - הוא אומר 'הם אינם'. היו שם 14 איש. זו הייתה מכה קשה". בהמשך התברר כי מרבית החיילים נפצעו ושניים מהם הוגדרו נעדרים.

"איך מושיבים 32 איש על טנק אחד?”, תהה השופט לנדוי.

"כאשר רוצים לחיות, אז נאחזים בציפורניים", השיב רשף.

למרות האבדות הרבות, הכוחות המשיכו בלחימה מול הכוחות המצרים, שלא פסקו מלחצות את התעלה. ב-14 באוקטובר קיבלה חטיבתו של רשף את המשימה לכבוש את החווה הסינית, באחד הקרבות המפורסמים ביותר של צה"ל. באחד הקרבות, שארך פחות משעתיים, השמידו חיילי חטיבה 14 של צה"ל לא פחות מ-90 טנקים מצרים.

"בעצם אפשר להגיד שבאותו יום השמדת למעלה משליש מהכוחות המצריים בטנקים. אם הושמדו 260 או 270 טנקים, אז כשליש השמדתם?", שאל ידין.

"למעלה משליש. פה חטיבה ממש הושמדה, היא נשברה כליל החטיבה הזו", הסביר רשף, והוסיף: “לנו נפגעו שלושה טנקים בלבד מטילים".

"חוץ מפיקוד טוב", שאל השופט לנדוי, “למה אתה מייחס את הניצחון הטוטאלי הזה?".

"רמת שריון גבוהה מאוד שלנו. רמת התמחות 'טנקאית' של השריון שלנו לעומת רמה ירודה של השריון המצרי", הסביר רשף, וסיכם: “אם נתקלנו כל משך המלחמה בבעיות עם חיל הרגלים המצרי, עם כל האמצעים שלו, אז אני יכול להעיד על החטיבה שלי – אבל אני חושב שזו מסקנה כוללת בכל המפגשים שלנו עם השריון המצרי, בכל כמות שהם לא היו, אנחנו הצלחנו".

תת-אלוף (במיל') אמיר ראובני, לשעבר מפקד חטיבת גולני ונספח צה"ל באירופה, היה בתקופת המלחמה מפקד גדוד בבית הספר לקצינים. במקביל הוא פיקד בזמן חירום על גדוד 68, גדוד מילואים של חטיבת ירושלים. ערב מלחמת יום הכיפורים הוצב הגדוד בתעסוקה מבצעית בקו בר-לב והחזיק במעוזים הצפוניים, תחת פיקוד חטיבה 14. הגדוד מנה 360 חיילים, רובם מבוגרים יחסית וללא הכשרה קרבית שלא עברו אימון מקדים. 230 מחיילי הגדוד איישו את המעוזים, שנפלו בזה אחר זה במהלך הלחימה, פרט למעוז "בודפשט". 76 מחיילי הגדוד נהרגו בקרבות ויותר מ-60 נפלו בשבי.

19 בדצמבר 1973, סא"ל ראובני מעיד בפני חברי הוועדה. "לצערי הגדוד לא התאמן במשך שנתיים וחצי", אמר בפתח דבריו. "את האימון האחרון עשה במאי 1971, לא תחת פיקודי, תחת מג"ד אחר שהתחלף. זו בהחלט נקודה לא חיובית".

המג"ד הסביר כי גם האימון לפני התעסוקה המבצעית, התקצר משמעותית. "במקום שלושה ימי אימון היה לטובתנו רק יום אחד וגם הוא לא יכול היה להתבצע כמו שצריך. מבחינת רמת אימון זה לא היה טוב הכניסה שלנו לקו". השאננות, לדברי ראובני, החלה עוד בשיחת הפתיחה עם מפקד הגזרה, מפקד חטיבה 273 פנחס נוי. "נאמר בה בצורה ברורה לגמרי שהזמן הוא זמן שקט מאד, אין סבירות למלחמה. לא הבחנתי בשום סימן ולו הקטן ביותר לאפשרות מינימלית של מלחמה. בתור מג"ד סדיר לשעבר ידעתי שאם אני יורד עם מילואים לקו כלשהו, משמע שהקו הזה הוא קו שקט".

כוח האדם בגדוד, הסתבר, היווה נקודת תורפה. "למרות שהובטח לי שאצא בלי אף בעיה – יצאתי לתעסוקה הזו עם בערך 70 אנשים בעייתיים, שבדרך כלל לא משרתים או משרתים חלקית מאד במילואים", סיפר לחברי הוועדה. “30% מתוך ה-250 היו חיילים שלא עברו צבא סדיר, ועברו 'שלב ב'' - טירונות של חודש או חודשיים. אנשים שהיו להם בעיות סעד או עולים חדשים שבאו לארץ בגיל מבוגר ורובם בבחינת לא-לוחמים, וזה נתון קשה מאד", הסביר, "הייתה כאן כמות על חשבון איכות". למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים, מפקד הגדוד העיד כי חייליו "נלחמו, ונלחמו בגבורה", הרבה בזכות האימונים המפרכים שעברו לפני התעסוקה המבצעית שהמשיכה אל תוך המלחמה.

"בגמר ראש השנה התחלנו להבחין מהמעוזים, בתצפיות הרגילות שלנו, בתנועות צבא ביום ובלילה, בעיקר בלילה – הרבה יותר מוגברות מהרגיל”, סיפר ראובני, וציין כי החיילים תיעדו זאת בדוחות התצפית. "בדיעבד, אני יכול לומר כאיש צבא, הם עשו הונאה והטעיה גם טקטית וגם אסטרטגית, בצורה טובה מאד”, הסביר לנוכח הפעילות הערה בצד המצרי. “דרשתי הסברים וקיבלתי שהצבא המצרי מקיים תרגיל בקנה מידה רב-ממדים. התשובה הזו משמעותית, כי היא חזרה על עצמה", הדגיש הקצין. לדבריו, גם בפיקוד היו מודעים לפעילות המצרית. “לא סברתי לרגע עד להשתלשלות של 6 באוקטובר, שאכן מדובר במלחמה".

חברי הוועדה הופתעו לשמוע כי ב-4 באוקטובר, יומיים לפני פרוץ המלחמה, החיילים בחטיבה הוכנסו למצב כוננות.

"ב-4 באוקטובר דובר על כוננות? מה פתאום? איזו כוננות? בשביל מה?”, הופתע לסקוב.

"של מפקדים. בעקבות ה'תרגיל' של הצבא המצרי ובעקבות התנועות הללו", הסביר ראובני.

"זו הפעם הראשונה שאני שומע שביום חמישי (4 באוקטובר – י.א) בוטלו חופשות בכלל. שהייתה מין כוננות כזאת שאסרו לצאת לחופשות למפקדים", אמר ידין.

בדומה לאל"מ רשף, גם סא"ל ראובני התבשר ביום הכיפורים כי עומדת לפרוץ מלחמה. “בשבת בשעה 12:00 פתאום נקראתי בטלפון אל מפקד החטיבה. הוא אמר לי 'העניין רציני, אנחנו עומדים בפני מלחמה היום. בשש בערב המצרים יפתחו בהפגזה על הקו”, סיפר. כשעה וחצי לאחר מכן, המשיך, הוא קיבל הוראה מיידית להפעיל בגזרתו את הפקודה "שובך יונים": "כאן למעשה מתחיל סיפור המלחמה". חיל האוויר המצרי החל להפגיז את המעוזים שתחת אחריות הגדוד של ראובני. "זה לא נמשך רק רגע, הם חיפשו את ריכוזי הטנקים כנראה", העיד, "קצב האירועים היה רצחני. היה ברור לי שלא מדובר כמו שנאמר בכוננות ספיגה, שלא מדובר בהפגזה, אלא מדובר על תקיפה בקנה מידה מלא".

המעוזים בקו הביצורים נפלו אחד אחר השני. "ברור לחלוטין שתקן וכמות הלוחמים במוצב הייתה לזמן של ביטחון שוטף ולא לזמן מלחמה. לא היינו ערוכים מבחינת כוח אדם", הסביר. הקצין האמין כי "אם הכול היה מוכן לפי מה שצה"ל תכנן, לימד ותרגל, על כמויות הטנקים ועל כמות הארטילריה, לא רק שהקו (בר-לב – י.א) לא היה נופל, אלא היינו מכשילים אותם מיד בהתחלה".

"לא רק שהקו לא היה נופל?”, התפלא השופט אגרנט.

"לא רק שהקו לא היה נופל, אלא שהיינו מכים בהם מכה חזקה מאד, והיה מתאפשר לנו תוך זמן קצר לעבור למתקפה, כפי שגם תכננו והתאמנו", טען ראובני.

"את זה אתה אומר היום, אחרי שאתה יודע את כל העוצמה שהייתה שם”, הקשה עליו ידין.

אך ראובני בשלו: "יתרה מזאת. אני חושב שפחות מטוסים היו נופלים, כי הם לא היו צריכים לסייע לנו ולהציל אותנו, ולהתאבד. לפי דעתי הטייסים התאבדו. לגבי אנשי המילואים, גם אם היה כוח סדיר וטנקים לא היו מגיעים, גם כן לא היינו מחזיקים מעמד".

מפקד הגדוד שיבח בפני חברי הוועדה את תפקוד לוחמיו, "אנשי מילואים שהפליאו אותי בכושר העמידה והלחימה שלהם. שוחחו איתי גם מג"דים ומח"טים, ואמרו שאם כך נלחמים מילואים – אז כנראה שמילואים בכל זאת נלחמים יותר טוב מסדירים. קשה לי קצת לשפוט, כי נלחמתי גם עם סדירים, הגדוד שלי בכמה מלחמות. אבל הם בהחלט הפתיעו אותי לטובה".

העדות של תת-אלוף אביגדור (יאנוש) בן-גל ב-22 ביולי 1974, מפקד חטיבה 7 שהועלתה בהוראת שר הביטחון משה דיין מסיני לתגבר את הכוחות ברמת הגולן, החלה בדיון בנושא המשמעת בצה"ל. בן-גל, שלימים מונה למפקד פיקוד צפון, הסביר כי רמת המשמעת בחטיבה עליה פיקד, הייתה "מעל לממוצע הצה"לי", וללא תופעות חריגות. בן-גל סבר כי ההתעסקות של חברי הוועדה ברמת המשמעת של חיילי צה"ל היא טפלה, והחליט לשטוח בפני חברי הוועדה את התובנות האישיות שלו בנוגע לתפקוד הכוחות במלחמה. "הצבא שהיה במלחמת ששת הימים הוא אותו צבא שהיה במלחמת יום הכיפורים", הסביר, “שם ניצחנו ניצחון מוחץ ולכן לא התעסקו בכל הדברים שמתעסקים היום". בן גל הוסיף כי לפי ראייתו, "הבעיה המרכזית של צה"ל היום זו לא המשמעת. לפי דעתי, זה האמון של האזרחים כלפי הצבא, האמון של המדינה כלפי הצבא והאמון של המפקדים כלפי החיילים שלהם. זה לא המשמעת".

ידין ניסה להבהיר לבן גל את מטרת השאלות שהוא וחבריו העלו בפניו, ואמר: “אתה אומר שמה שצה"ל זקוק לו זה לאמון, וזו לא בעיה של משמעת. אבל אתה לא מנתח שלפעמים חוסר האמון של האזרחים נובע מכך". הוא הסביר כי “היום הצבא חשוף לאזרחים. אחת הסיבות לחוסר האמון היא בכך שאיש המילואים בא הביתה ואומר: 'רבותיי, צה"ל זה ברדק, שם גונבים ושם אונסים ושם ונדליזם". ידין חשף מעט את המניע לשאלות הרבות בנושא המשמעת בצה"ל, שהוא וחבריו העלו בפני בן-גל, ואמר: “אני מסכים איתך שזאת בעיה שצריך לשאוף לפתור אותה, והיא החזרת האמון. השאלה היא מהם האמצעים להחזרת האמון. האם רק על ידי שנגיד 'נעזוב את העבר, בואו, תנו בנו את האמון כי אנחנו ניצחנו'? או שנחשוף בכל האכזריות את אותן הסיבות שבחלקן גרמו לכך שהאמון נפגם". ידין הוסיף: “יש פה מן רצון לשכוח את העבר הזה, אבל כבר אמרו גדולים מאתנו – 'איזהו החכם הלומד מן הניסיון?".